אם תשוב: ראיון עם עדנה לב
רגע לפני שהיא מכריזה על פשיטת רגל, עדנה לב מבקשת שתשכחו את הסקנדל בבנק, תקיפת השוטר וההתמוטטות הנפשית, ותקשיבו למיני אלבום שהיא משגרת לרדיו. אם גם מזה לא ייצאו לה הופעות, היא תחזור לחפש ג'וב בחנויות בגדים בגבעתיים. העיקר שתצליח להשיב את הטלוויזיה המעוקלת
"זה הסקופ שלך. בבקשה", היא אומרת. "גם מי ששמע לא מאמין כי אני לא משדרת את זה בחיי היומיום. אני לבושה טוב תמיד ומחייכת לכולם. רק אנשים שקרובים אליי יודעים מה המצב האמיתי שלי".
המצב האמיתי הוא חוב של כ-200 אלף שקלים לבנק, סכום ניכר גם למי שבעברה החזיקה בבעלותה פנטהאוז, קנתה דירה להורים ודפקה מסעות שופינג סטייל פאריס הילטון בכיכר המדינה. לפני כמה ימים עשתה סיבוב חנויות בגדים ברחוב כצנלסון בגבעתיים. הפעם לא כדי לקנות שמלות אלא כדי לחפש עבודה. "כשאני נכנסת לחנות ושואלת אם צריכים מוכרת אז אומרים לי, בשביל מי זה מיועד? כי אף אחד לא מעלה על דעתו שזה בשבילי. אבל זה בדיוק מה שאני מחפשת. אולי עכשיו, אחרי הכתבה בעיתון תבוא איזו הצעה".
במקביל לניסיון לקדם את קריירת הזבנות שלה (היא עבדה בבוטיק בכיכר המדינה לפני כשנתיים. המלצות יינתנו לפי דרישה) חוזרת לב גם לשיר. בשבוע שעבר יצא לרדיו "אל תשכח", סינגל שלישי מתוך אי-פי שאמור לצאת בעוד כחודשיים ויכלול שישה שירים שכתבו לה יהורם טהר-לב ויואב גינאי והלחינו נורית הירש ותמיר קלינסקי, שגם מפיק את המיני אלבום.
המוזיקה שלך בכלל רלוונטית היום?
"המוזיקה של היום היא הסגנון שלי ובזה אני טובה. לשנות סגנון זה משהו שבא מתוכך. אני נורא אשמח אם שלומי שבת יכתוב לי שיר ואפילו פניתי אליו אבל הוא היה עסוק. המוזיקה שלו זה משהו שאני יכולה להשתלב בו כי היא בין אמצע הדרך לאתני. אני לא יודעת אם אני פונה לקהל צעיר. הכל השתנה. המזרחים מופיעים עכשיו בנוקיה. המוזיקה המזרחית משתלטת על מכירות של דיסקים, על רינגטונים, על הכל. אני עדיין חושבת שלהקה צבאית היא בית הספר הכי טוב, אבל אי אפשר לשנות את הקדמה. הכל זה ריאליטי עכשיו ודווקא יש כאן כישרונות מצוינים. קחי לדוגמה את דיאנה הזו (גולבי - י"י), משגעת. על הראל סקעת אני מתה. זה מה שעושה לי את זה. יש כאלה שאומרים, מה כל הדרמות האלה, אבל
בתוך כל השיגעון לב לא שוכחת לציין את הקשר ההדוק למוזיקה המזרחית ולקהל הגמלאים. "זה לא שאין לי קטע של סלסול מזרחי. זכיתי שלוש פעמים בפסטיבל המזרחי, אבל הסגנון שלי הוא שירי אהבה ולא פוליטיקה. לאחרונה לא היו לי הרבה הופעות ולפני שנה הופעתי הרבה בבית אבות. זו אחלה פרנסה. קהל שמכיר אותי. אבל כרגע שקט מאוד. אמנים אחרים אמרו לי שגם אצלם חלש מאוד מבחינת הופעות והם חיים מעודפים. לי אין. למה אני הולכת לפשיטת רגל? כי אין לי כסף. נגמר. בהופעות אני מתגמשת בזה שאני מופיעה רק עם קלידן. פעם הייתי מופיעה בארץ עם ארבעה נגנים מינימום. שלא נדבר על אמריקה שאז היו לי 15 נגנים. אבל יותר לא מדברים על אמריקה".
היית רוצה לככב בספיישל עדנה לב ב"כוכב נולד"?
"ברור. בא לי הכל. בא לי לעבוד בטלוויזיה, מאחורי הקלעים, בהנחיה, לא משנה מה. אבל קודם כל שיחזירו לי את הטלוויזיה שעיקלו לי".
היא לא אוהדת גדולה של התקשורת. גם בראיון הזה היא מקפידה להדוף שאלות שקשורות להתמוטטות הנפשית שעברה לפני כחמש שנים ("את כל הזמן שואלת על זה. את מתה על זה"). בפגישה עצמה היא חמושה בגיא דור, חבר טוב שמתפקד כמנהל אישי ומתמחה בעיקר באמירות אנדרסטייטמנט ("אני לא חושב שיש בארץ עוד עדנה לב") וגם עוזר לה לענות על שאלות כשהיא נתקעת ("הוא הסול מייט שלי. הוא המוזה שלי").
במהלך התקופה ההיא ב-2005 הייתה מעורבת לב במספר שערוריות שסוקרו בהרחבה. מלבד כתבות על ניסיונות ההתאבדות שלה הוגשו נגדה תלונות על הטרדה מצד בן זוג לשעבר שטען שהיא מקללת אותו בטלפון, תקיפת שוטר בנסיבות מחמירות לאחר שסירבה להתפנות מבנק בכיכר המדינה, איומים בדקירת שוטרים, והפרעה לשוטר במילוי תפקידו. הספק לא רע לזמרת השנה של 1972.
עדנה, את אדם אלים?
"זה לא היה אלים. היה המקרה עם הבנק ועוד מקום אחר אבל אין לי כוח לחזור ולספר את זה. העיתונות חגגה על זה. אני סירבתי לצאת מהבנק עד שהמנהל ייתן לי איזה פתק. לא חשוב איזה פתק. זה היה בדיוק כשאמרתי לו למה אתה לוקח את האשראי שלי? הוא לא ענה לי וקרא למשטרה. כששמים עלייך אזיקים ואת לא בדיוק מאוזנת אז יכולה גם להשתולל. היום, שאני חושבת על המקרה ההוא, זה נראה כאילו קרה למישהו אחר. תאמיני לי שזה כבר מאחוריי. כבר שכחתי".
אבל למרות שהיא שכחה היא לא מוכנה להתחייב שדבר כזה לא יקרה בעתיד. מנהלי בנקים ושוטרים מוזמנים לישון עם עין אחת פקוחה. "על שום דבר בחיים אני לא אומרת שהוא לא יקרה. הכל יכול להיות. אני אפילו יכולה להתחתן שוב למרות שאני לא רוצה. אבל אני לא רואה את עצמי מתמוטטת שוב. אין מצב. ולו רק בשביל הבת שלי נטעלי - אבל גם בשבילי.
"ההתמוטטות הזו קרתה בגלל כל מיני טריגרים שהיו לי באותה תקופה. השקעתי המון כסף באלבום אוסף שנפל בין הכיסאות, נטעלי עזבה את הבית בגיל 21, הייתה לי פרידה קשה מבן הזוג שלי באותה תקופה וגם עברתי דירה. זו הייתה הצטברות של כל הדברים שקרו לי במשך כמה שנים. ככה גם אמרו לי הרופאים. מה שמעצבן אותי זה שהיום אני מרגישה כל כך טוב פיזית ונפשית ואני לא יכולה ליהנות מהחיים כי יש טלפונים מהבנק".
"זה לא בידיי. אני גם לא עושה קאמבק ולא מתכוונת לכבוש את קיסריה. אני פשוט רוצה להתפרנס משירה כי זה הדבר היחיד שאני יודעת לעשות. אני מקווה שזה יביא לי עבודה כי מה שכרגע חסר לי זה פרנסה. זה לא שאין לי רצון לכבוש את קיסריה אבל אני צריכה להיות ריאלית. קיסריה היא בכלל לא הכיוון בשבילי. לא התפרסמתי בגיל 30. כבר מגיל 16 אני עובדת ומופיעה. הרווחתי הרבה מאוד כסף שזה אחד הדברים שקלקלו אותי ופגעו בי. תמיד הייתי מסודרת, תמיד היו לי דירות והרבה כסף. לא לימדו אותי להיות ענייה. לא לימדו אותי להסתכל בסופר ולבדוק אם הלחם השחור יותר יקר או יותר זול מהלבן".
לב לוקחת נשימה. "כשפנית אליי עם הראיון הזה התלבטתי אם לדבר על הכל - שזה כולל את המצב הכלכלי המאוד גרוע שאני נמצאת בו כרגע - או לא. אני עדיין חרדה. אבל עם ישראל שמע עליי כל כך הרבה דברים וסיפורים שמה זה משנה ממילא. אני לא מתלוננת אבל כתבו על החיים האישיים שלי יותר ממה שכתבו על השירה שלי גם כשהייתי זמרת השנה. כך שזה בסדר. לא חשבתי לרגע על איזה קאמבק גדול. כי צריך כסף כדי בשביל זה.
"התמזל מזלי ולפני שנתיים פגשתי את המפיק אבי בן-עמי שהוציא לי את הסינגלים האלה. הוא היה בעלים של מועדון הקומזיץ שהיום כבר נסגר. פגשתי אותו כשעבדתי בבוטיק בגדים. הוא האמין בי. הוא היה כמו אותם אנשים ששואלים אותי ברחוב איך את לא שרה. הוא נדלק עליי והחליט לעשות לי את המיני אלבום הזה. אמנם יודעים קצת שאני במצב כלכלי לא טוב, שאין לי מכונית ושאני גרה בדירה מושכרת, אבל לא יודעים שאני עומדת בפני פשיטת רגל. כבר התחלתי לחפש עבודה נוספת. קשה לי עם המצב הזה. אני שואלת את עצמי: מה זאת אומרת שאין לי כסף? את צריכה להבין לבד על מה מדובר ועבודה בגיל שלי זה כבר בעיה".
לב פרצה בגיל צעיר מאוד. כבר בגיל 16 הקליטה את "הכומתה האדומה", שדורג במצעד הפזמונים של גלי צה"ל. שנתיים אחר כך התגייסה ללהקת פיקוד צפון ומיד הוכתרה כסולנית. שני הסולואים שלה, "אם תשוב" ו"רגע לפני", הפכו ללהיטי ענק. כשהשתחררה ב-1970 התחילה בקריירה עצמאית שהצליחה מאוד, כולל מקומות ראשונים בפסטיבלים, שלושה תוארי זמרת השנה ופרס כינור דוד.
באמצע שנות השבעים נסעה לב לארצות הברית בעקבות אהבה. כשחזרה בשנת 88' גילתה שנשכחה. היא הוציאה את האלבום "הדרך אליי", שבו השקיעה מאה אלף דולר מכספה. האלבום נכשל. בעקבות הנישואים ליורם גלובס נסעה שוב לארצות הברית. היא חזרה ב-93' והוציאה אלבום נוסף, "יותר מקרוב", שגם הוא נכשל. לפני שבע שנים הוציאה אוסף שירים חדש עם כישלון ישן.
לב טוענת שההכרה בקריירה הענפה שלה מצד הציבור והממסד לא חשובה לה במיוחד. מצד שני, הצירוף שלמה ארצי - מי שהיה פעם חבר קרוב ואף כתב לה כמה שירים - עולה לא מעט פעמים בשיחה.
לשאלה אם היא מרגישה שהגיעה לפנתיאון השירה העברית היא עונה ברוגז. "את שואלת אותי שאלות שאת צריכה לשאול את נשיא המדינה. אני לא יכולה לענות על זה. כי בנאדם לא רואה את עצמו כמו שאחרים רואים אותו. הפרסום שנלווה לקריירה שהייתה לי הוא מחיר שלמדתי לשלם. הוא לא תמיד עשה לי את החיים קלים. את יודעת איזה כיף זה לנסוע לחוץ לארץ שאף אחד לא הסתכל עליי? יכולתי לשבת על המדרכה ברחוב ולאף אחד לא היה אכפת. אני לא כוכבת, אבל אני מאוד מזוהה כי כל השנים לא שיניתי תסרוקת, אני עדיין עם הפוני. חוץ מזה גם לא עליתי במשקל אז אנשים עדיין מזהים. אבל הפרסום זה קטע שלא חסר לי אף פעם.
"אני אוהבת להופיע, להקליט ולשיר. זה היי גדול להופיע, בגלל זה לאנשים קשה להחליף מקצוע. אני לא רואה את עצמי כדברנית טובה על הבמה. כשאני שרה זו צורת הביטוי הכי טובה והכי מקסימלית שלי. שם לא אכפת לי ואני הולכת עד הסוף. ומחיאות כפיים זה הדבר הכי טוב בעולם. נורא קשה לוותר על זה. לא מקבלים את זה בשום מקום אחר. זה נעים אמנם שמבקשים ממך חתימה, וזה נעים גם שאת מקבלת מקום במסעדה, אבל זה לא משהו שאת חיה איתו ברמה היום יומית".
היא חוששת עד פרנויה ממה שאני הולכת לכתוב עליה ("כשרצית לראיין אותי שאלתי אותך למה? מה קרה? כי אני יודעת שאני לא בדיוק בראש מצעד הפזמונים"), ומחליפה חיוכים עם דור כשאני מעלה את שמו של דודו טופז.
"גיא ואני דיברנו עליו קודם. אנחנו לא יודעים אם דודו באמת לא עמד בחוסר ההכרה מצד הקהל. הוא תמיד אמר שהקריירה שלו הייתה החיים שלו, אצלי עמדו האהבות שהיו לי לפני הבמה. הכרתי אותו מצוין, אפילו התחלנו באותו משרד אמרגנות וכתבנו קצת ביחד. הוא גמר את עצמו. הוא היה מפוצץ בסמים או-קיי? זה מקרה חריג שלא יודעים מה קרה לו באמת. הבנאדם התמוטט ולא יכול היה לשאת את העובדה שהוא לא יופיע יותר בטלוויזיה. אם הייתי חותכת לגמרי את עניין הזמרה אז לא היה קורה לי כלום. אני אומרת לך: אני, לאן שרציתי להגיע הגעתי הכי גבוה. הייתי ב'טונייט שואו' ועמדתי בסיזר פאלאס בלאס וגאס והופעתי מול 3,000 אנשים שלא יודעים מי אני והם מחאו לי כפיים בסוף. מיציתי את העולם הזה אז.
"המצב הכלכלי הוא סיפור אחר, אבל אני עשיתי את שלי. אין מה לדבר על דודו כי אף אחד לא יודע מה הייתה בדיוק השתלשלות הדברים, הפער בין מה שהיה באמת ובין מה שהוא הציג החוצה. אני יכולה להבין משבר, התמוטטות עצבים, אבל לעשות רשימת נקם, לאיים על חצי מדינה זה כבר סרט להוליווד. זה אחד למיליון. שמעתי על אנשים שנשברו בגלל מפלות כספיות, בגלל אהבות, אבל אף פעם לא שמעתי על סופרסטאר שבגלל שהפסיק לעשות סרטים הוא תלה את עצמו ולפני זה עשה את מה שעשה. זה מצב פסיכוטי לגמרי".
במקביל לקריירת השירה שלה התפרסמה לב גם הודות לרומנים עם ידוענים שובבים (יהודה ברקן) וידוענים רציניים (חיים רמון). ב-1974 פגשה את המסעדן הניו יורקי ז'אן ז'אק דה לפונטיין. הם התאהבו והתגרשו אחרי ארבע שנים. אחר כך פגשה את כוכב הטלוויזיה האמריקאי דיוויד ברנר, איתו חייתה שלוש שנים. כשנפרדו פגשה את יורם שיינמן, יורד ישראלי שהפך באמריקה למיליונר. מהנישואים, שהחזיקו מעמד שנה, נולדה בתה יחידתה.
כשחזרה לארץ בעקבות גירושיה, פגשה את יורם גלובוס ונישאה לו. הפעם החזיקו הנישואים חצי שנה. לב אומרת שמעולם לא אהבה את הפרסום שנקשר לחייה האישיים. "אני יודעת שכותבים על כולם ולא רק עליי, אבל באופן יוצא מהכלל, אם אני מסתכלת על מה שכתבו בתקופה שבה הקריירה שלי הכי הצליחה אז אני רואה שכתבו על הרומנים שהיו לי יותר מאשר עליי. אני ידועה בזה שכל פעם שהייתה לי אהבה עזבתי הכל ורצתי בעקבותיה. על זה כתבו כל הזמן בעיתונים. שברתי חוזים בצרפת ובגרמניה ועשיתי מעברים בין יבשות. האהבה במקום ראשון. גם היום".
ועם כל החוב והעיקולים בדירה שכורה לבד, אין חרטות?
"זה לא עניין של חרטות. זו אני ואני לא אשתנה. כשהייתי עם דיוויד ברנר, שהיה כוכב טלוויזיה גדול בזמנו, הצלחתי לשלב גם את הקריירה וגם את האהבה שלי. גם הופעתי וגם הייתי עם האיש שלי. אחרי שהופעתי אצל ג'וני קרסון הציעו לי להופיע עם אמנים אחרים. אבל אני רציתי להיות רק איתו. זה היה פנטסטי. עשיתי ים של כסף, הופעתי במקומות גדולים וגם משם הלכתי. אני לא אדבר על דיוויד. אני עדיין בקשר איתו והוא חבר טוב. אבל תמיד רציתי לחזור. אני אוהבת לגור בארץ. תמיד כשנפרדתי ממישהו חזרתי לכאן. אותו דבר עם אבא של נטעלי. יש לי שורשים ארציים. יכולתי להמשיך לעבוד שם, הציעו לי, אבל לא חשבתי על זה אפילו לרגע".
אולי שווה לך לנסוע לנסות שם?
"למי יש כסף לנסוע?"
הכרת מלא אנשים בברנז'ה בתקופת השיא שלך. חלקם אנשים מוכרים בתעשייה. לא הגיע הזמן להרים אליהם טלפון?
"אנשים כמו יגאל שילון הם חברים שלי, אז מה? אני לא אדם של מרפקים שמבקש לקבל ולקחת. רק עכשיו אני לומדת לקבל. קשרים לא עובדים במקרה שלי. אני עשיתי קריירה בעצמי. יש כאלה שהם אחים של, בנים של, אצלי אין שום דבר כזה. נכון לרגע זה קשה לי מאוד לעשות זה. לבקש איזו טובה. מי יודע, אולי מהכתבה שלך זה יקרה. אני אקרא לזה נס אם זה יקרה".
למרות המצב הלא קל, חשוב לה לציין שהיא לא רוצה שירחמו עליה. "שלא תחשבי שאני לגמרי מסכנה. אני עובדת ברדיו 103FM כבר עשר שנים, תרשמי את זה, זה חשוב. ויש לי תוכנית כל שבת בבוקר שאני עורכת ומגישה. הם עזרו לי קצת לאחרונה, והלכתי גם ל'אשכולות', שזה גוף של זכויות יוצרים, והם עזרו לי קצת. כרגע אני רוצה גם לחפש משרד אמרגנים, אולי אם אני אשנה משרד תהיה לי עבודה. אני לא מתביישת להגיד שאני מחפשת עבודה, שאני צריכה עבודה. הבעיה שלאמנים קשה לעשות הסבה, במיוחד בגיל מאוחר.
"בגיל 60 קשה מאוד להתחיל מחדש. זה כאילו שכרגע השתחררתי מהצבא ואני בתחילת חיי. אין לי רכוש, אין לי הכנסה, אני בקושי גומרת את החודש. הלוואי שהסינגל שאני מוציאה כן יתפוס ופשוט תהיה עוד עבודה. אני רוצה להופיע במקומות קטנים. אני פשוט רוצה להתפרנס, ושירה זה הדבר היחידי שאני יודעת לעשות".
בעצם, מה קרה לכל הכסף שלך?
"ב-97' עשיתי טעות ומכרתי את הדירה שהייתה לי ונסעתי לשנתיים לארצות הברית עם הבת שלי. הייתי בטוחה שאעבוד שם אבל זה לא קרה. הכסף נאכל מעצמו. אחר כך היו לי שנתיים שלא הרגשתי טוב וגם לא עבדתי וזה מה שקרה. אני לא מתייאשת כי אני אדם אופטימי ואני חייבת לנצח. יש לי ילדה משגעת שאני רוצה שתראה אותי מאושרת. קשה לי לראות שקשה לה לראות אותי במצב לא טוב. אני לבד. תמכתי במשפחה שלי כל השנים. לצערי, היום אני לא יכולה לעשות את זה.
"כשהשתחררתי מהצבא קניתי פנטהאוז. היה לי את המזל הזה להרוויח כסף ויכולתי לחיות איך שרציתי. קניתי מתנות יפות, חילקתי, נתתי. היה לי המון מזל, אני לא מתחרטת חלילה. נכון, הייתי צריכה לפני חמש שנים להוריד מהלך. נכון שאני לא חייבת סכומים גדולים אבל כשאין אז אין. לפחות עד הרגע האחרון חייתי מצוין. לא ירדתי לאט לאט ברמת החיים. אמרתי, אם כבר ייגמר אז שייגמר בבום. היו לי חיים בלי חשבון. לא ידעתי כמה כל דבר עולה בסופר, ואם בא לי לקנות מתנה יקרה אז קניתי, ואם בא לי לקנות בגד יפה אז את קניתי ועזרתי להורים שלי לקנות דירה. חיים בלי חשבון".
באיזה שלב הבנת שאת צריכה לעשות סטופ?
"התקשרו אליי לפני שנתיים מהבנק. נתנו לי אשראי ועוד אשראי, ואני, בלי לחשוב שאולי אני צריכה להוריד את רמת החיים - כי מאיפה יהיה לי להחזיר את זה - פשוט המשכתי בשלי עד הרגע האחרון. ואז באו מהוצאה לפועל ולקחו לי את הטלוויזיה".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם