משרד התרבות מכשיל את התרבות: ראיון עם ניצן זעירא
הוא החיה את הרוק הישראלי, בנה את ברי סחרוף, המציא את המותג "עבודה עברית" ואפילו ברא את החגיגת. אבל במקביל, ניצן זעירא התנהל בגסות ופגע ברבים וטובים. בריאיון נדיר איתו, לקראת פסטיבל תל אביב שהוא מפיק ויחל השבוע, זעירא טוען שהרמב"ן "הציל אותו מהכעס". היום הוא מתעל את הזעם רק כלפי הממסד: זה שלטענתו מתעלם מהמוזיקה הישראלית ובוגד בתרבות. על הדרך הוא מכניס למוזיקה המזרחית, סולח לגלגלצ ופותח חשבון עם לימור לבנת
הוא מרים את מבטו מהסלולרי לעבר עצי הזית העתיקים, היפים והיבשים במיוחד השנה. זעירא מצפה מאוד לגשם הראשון, מכיוון שרק אחריו יוכל להתחיל במסיק הזיתים האהוב עליו כל כך. הוא מתקרב לאחד העצים, קוטף זית, בוצע אותו בשיניו ומוצץ ממנו את השמן כדי לבדוק את איכותו. "זה שמן חזק", הוא קובע.
לפתע, טיפות ראשונות נוחתות על הכרם ומנקות את עלי הזית מהאבק. אני מציץ בשש עון, חלפו בדיוק 15 דקות. הנבואה התגשש מה: היורה הגיע. יש משהו סמלי בכך שניצן זעירא, מפיק מוזיקלי בכיר, בעל חברת התקליטים "נענע דיסק" ומנהלו האישי של ברי סחרוף, חוזה בדייקנות את מזג האוויר. כי זעירא הוא איש עם חזון. הוא נחשב לאחד מהיחידים שבאמת נלחם על מקומה ועל עתידה של המוזיקה הישראלית, יודע לזש הות אמנים גדולים עוד לפני שהם ידעו שהם כאלה, ויוצר טרנדים כמו גל המוזיקה היהודית החדשה. כחלק מאותה פעלתנות, זעירא יזם ומפיק (עם אודי דבוש) את "פסטיבל תל אביב", שייפתח בשבוע הבא בפעם השנייה.
הגיטרה מנסרת את סמל עיריית תל אביב. כך נראה הלוגו של פסטיבל תל אביב, שמבהיר את מהותו. לניצן זעירא יש בעיה קשה עם היחס המבזה בעיניו של הממסד למוזיקה הישראלית. "לפני 20 שנה ניתנו תקציבים להפקת אירועי תרבות כמו פסטיבל ערד", הוא אומר, "מאז המצב הלך והידרדר. בימינו, כל פסטיבל או יום סטודנט רוצה לארח אמנים ותמיד אין להם תקציבים, ולכן לרוב תעלה לבמה חלטורה. אז אודי דבוש הציע להקים את פסטיבל תל אביב, ולפחות בהתחלה לממן אותו בעצמנו, ודרך הפסטיבל לשנות את המצב, הן ברמה העירונית והן ברמה הממסדית".
בשלב זה, היורה כבר בטח הגיע גם לעיר הגדולה. "תל אביב היא מרכז מוזיקה מאוד גדול. יש יותר מוזיקאים משחקני תיאטרון, אבל עדיין אין בית בתל אביב למוזיקה. אם יש ארבעה תיאטראות בתל אביב, צריכים להיות שמונה מרכזי מוזיקה באותה רמת תקציב ובאותה רמת בניין. אנחנו מצפים שהעירייה תנהג כמו ערים נאורות אחרות בעולם המערבי, ותדאג למוזיקאים לחדרי חזרות, תיתן פטור מלא מארנונה לאמנים ולמועדונים, לא תקשה על מועדונים בקריטריונים נוקשים כמו שעות פתיחה וסיום, ותתמוך בהעלאת הפקות מקור. אולי יהיו פחות הופעות בכיכרות שבהן ראש העיר יכול לדבר, אבל יהיו יותר תקציבים לפיתוח התרבות".
זעירא משוכנע שהדרישה לתמיכה במוזיקה תהיה חלק משמעותי ממערכת הבחירות העירונית הקרובה או זאת שאחריה. ואז הוא מכוון גבוה יותר, לעבר המשרדים הממשלתיים. בעמוד הראשון של הקומוניקט הרשמי של פסטיבל תל אביב שנשלח לעיתונאים הובא ציטוט מתוך אתר משרד התרבות המפרט את תוכנית העבודה לשנת 2010 של המחלקה למוזיקה במנהל התרבות: "מוסיקה לגווניה השונים: מוזיקה אמנותית המכונה 'קלאסית' (בעיקר), ג'ז, מוזיקה אתנית, מוזיקה מזרחית ומוזיקה קלה (מעט). בשלב זה אין טיפול ממשי במוזיקת רוק כבד, או פופ, בהנחה שאלה נתפסים כבידור, או כמוצר סחיר (ממוסחר)".
"באופן מפתיע", אומר זעירא, "לאחר שהוצאנו את הקומוניקט הזה משרד התרבות פתאום העלימו את הטקסט הבעייתי הזה מהאתר שלהם. זה לא שהם שינו את המדיניות, אבל לפחות הם הבינו שמשהו לא בסדר במדיניות הזו. האמירה של משרד התרבות שמוזיקת רוק ופופ היא בהכרח ממוסחרת היא מגוחכת. אני לא יודע איפה הם חיים ב-2010. רוב הפופ זה לא מוזיקה מסחרית. יש הרבה תת-ז'אנרים שהם ממש לא מסחריים והחשיבות שלהם ללב התרבות היא אדירה. במשרד התרבות יושבת לימור לבנת. נתקלתי בה כבר כמה וכמה פעמים, ואף פעם לא הצלחתי לדבר איתה למרות שניסיתי. אני חושב שהנזק שהיא עשתה לענף המוזיקה כשהיתה שרת התקשורת הוא איום ונורא. ואני לא רואה שדברים משתנים במשרד התרבות.
מתוך 450 מליון שקל, 40 מליון בערך הולכים למוזיקה, ורוב הכסף הולך למוזיקה קלאסית. אתה מבין? משרד התרבות מכשיל את התרבות".
עם לבנת, אגב, הייתה לו התנגשות נוספת. "רציתי לקחת 20 אמנים שמאלנים שילחינו ויבצעו את שירי אורי צבי גרינברג", זעירא משחזר. "אחרי שנים שחיזרתי אחריה, נפגשתי עם גאולה כהן (מנהלת בית מורשת אורי גרינברג - ש"ב) בניסיון להפיק פרויקט רציני. היא לא הסכימה לתמוך בפרויקט, וגם לבנת לא הסכימה. אתה מבין, הם רוצים לשמר אותו כמשורר ימני ולא כמשורר של כל העם".
ניצן זעירא נולד בשנת 1958 בחיפה. אמו היא תהילה הלוי אפשטיין, נצר למשפחת קובלסקי שהקימה בראשית המאה העשרים חנויות לכלי נגינה ותקליטים. דב זעירא, אביו, הקים ב-1962 חנות תקליטים ידועה בחיפה (שנקראה בשם המפתיע "התקליט חיפה"), ובתחילת שנות השבעים נפתח לה סניף תל אביבי, "בזאר התקליט", החנות הראשונה שייבאה תקליטים לארץ.
אביו גם הפיק תקליטים, בין השאר לאילן ואילנית ולאפי נצר. בגיל 12 נפרדו הוריו. "הילדות שלי הייתה בחנות", מספר זעירא, "עד גיל 19 הייתי שם כל הזמן. יש לי הפרעת קשב, והברזתי מבית ספר הרבה כי העבודה יותר עניינה אותי. אבא שלי בנאדם מדהים, למדתי ממנו המון דברים, אבל הקונספציה שלנו ממש שונה".
בגיל 18 חזר בתשובה. "אלו היו שנים מאוד מופרעות, עישנו סמים, חיפשנו את עצמנו, התעסקנו בתורות הודיות, ואחר כך הרגשנו שלא צריך ללכת כל כך רחוק כשיש לך את היהדות מתחת למזרן שלך. זה הוביל אותי לעומק השפה העברית והמהות". כיום הוא מגדיר את עצמו כמסורתי ("אני גם בתשובה וגם בשאלה כל הזמן").
בשנות השמונים הוציא לאור עיתון מוזיקה בשם "ווליום", והפיק הופעות לאמנים מהשוליים כמו להקת הקליק. בשנת 1988 הקים את "נענע דיסק" שבה גדלו רמי פורטיס, ברי סחרוף, יוסי אלפנט (עם "להקה רטורית" ) ומאור כהן. בתחילת שנות התשעים, עם גל להקות הרוק, הפיק בין השאר כרמלה גרוס ואגנר, נקמת הטרקטור, רעש וכנסיית השכל.
המשרד הראשון של "נענע דיסק" היה בשדרות בן ציון בתל אביב, באותו רחוב בו גר מאור כהן, שעובד עם זעירא כ-12 שנה. "כשהחלטתי לעשות אלבום סולו היה לי ברור שאלך אליו, כי הרגשתי שיש לי פה עם מי לדבר", אומר כהן. "לא הרגשתי חברת 'נענע דיסק', שיש לה איזה מנהל בשם ניצן. הרגשתי ניצן זעירא, שיש לו איזו חברה בשם 'נענע דיסק'. האישיות קדמה לתארים, וזה מרגיש אמיתי ונותן ביטחון.
זעירא הוא בעל חוש עסקי מפותח, ועם זאת יוצא לא פעם לפרויקטים שברור שהמוטביציה העיקרית שמאחוריהם היא אמנותית. לדוגמה, אלבום הסולו השני של מאור כהן, "פרחי הרע", שבו הוא ביצע משירי המשורר הצרפתי שארל בודלר, והוקלט עם תזמורת פילהרמונית ברומניה. על הרקע הזה, לא מעט אנשים בתעשיה התפלאו כשזעירא הפיק לראשונה את פרויקט "עבודה עברית" לרגל שנת החמישים למדינה, שבמסגרתו ביצעו אמנים רבים גרסאות כיסוי לשירים, פרויקט מסחרי שהצליח מאוד ואולי בישר על מבול הקאברים ששטף בהמשך את המדינה.
עשור מאוחר יותר יצא "עבודה עברית 2" בפורמט דומה. כשאני אומר לזעירא שקאברים אינם בדיוק סוגה עילית, הוא משיב בקול שקט: "הענף שלנו מלא בקאברים, כולם עושים קאברים. רולינג סטונס עושים קאברים. מה זה קאברים? שרים שירים. נוגעים בשפה שלנו, במלודיות שלנו". אגב , כשיצא "עבודה עברית 2", זעירא הצהיר על אוסף שלישי שייצא בהמשך השנה. אמנים נכנסו כבר לאולפן והקליטו קאברים חדשים, אבל המשך לא יבוא.
"חלק מהשירים ייכנסו אולי לאלבומים אחרים", הוא טוען, ומספר על מיזמים אחרים שייצאו בדיסק, כמו ביצועים חדשים לאלבום "רישומי פחם" של מאיר אריאל.
ייתכן שהמותג "עבודה עברית" נשחק מעט, אחרי השימוש שנעשה בו בפרויקט חידוש שיריו של עוזי חיטמן בידי זמרים מזרחיים - פרויקט שזכה לביקורת קשה וזעירא מנסה עתה להתנער ממנו.
"זה לא קשור אליי, לא הייתי מעורב במילימטר שם", הוא מצהיר. "הבן של עוזי ביקש שמישהו יפיק עבורו דבר כזה ואני אפשרתי את זה. זה הכול. אני חושב שאם הייתי עושה את זה, הייתי עושה את זה ממש אחרת".
אגב מוזיקה מזרחית, מה דעתך על ההצלחה ההיסטרית שלה כרגע?
"הטקסטים של המוזיקה הזו כיום הם המילים הכי פשוטות וקיצוניות. זוהר ארגוב, לעומת זאת, היה שוליים. אף אחד לא יכול להגיד לי שהוא היה מיינסטרים. זוהר התעסק עם הרבה טקסטים מעניינים. הוא שר 'דודי כלה' עם מילים מהמקורות, ו'סורו מני' שכתב אלכסנדר פן. אחר כך הופיע חיים משה שהיה שכלול מסחרי של זוהר ארגוב. והיום אייל גולן הוא שכלול מסחרי של חיים משה".
החשיבות שזעירא מקנה לטקסטים הגיעה לשיאה לפני שש שנים, כשהפיק וניהל אמנותית את המופע "יהודה הלוי פינת אבן גבירול" שהתקיים בהיכל התרבות בתל אביב והפגיש את גדולי המשוררים העבריים בימי הביניים (כמו שלמה אבן גבירול, יהודה הלוי, שמואל הנגיד ועמנואל הרומי) עם כמה מבכירי המוזיקאים בארץ (אהוד בנאי, ברי סחרוף, מיכה שטרית, מאור כהן ועוד).
דווקא התייחסותו לגלגלצ מאופקת יחסית. "פעם היה לי ויכוח עם מנהל גלגלצ לשעבר, אלדד קובלנץ. הפניתי אליו את משל טרויה על הילדים הפיסחים, העיוורים והנכים שהיו נסקלים באבנים. אמרתי לו: למוזיקת האמצע בגלגלצ אין שוליים. אם כל שיר טיפה 'עקום' לא נכנס לפלייליסט, אז אולי צריך לסקול אותו באבנים? היום אני חושב שטעיתי, היום אני חושב שזה לא הוגן להפיל על גלגלצ את כל התחלואים של הענף".
אז על מי כן?
"על הענף עצמו. מבאס אותי ששוק המוזיקה לא מלוכד, לא נאבק יחד ואין בו שום התנגדות אמיתית, בניגוד לענף הקולנוע למשל. כל אחד עושה לביתו. אנשים דורכים על אנשים בשביל מילימטר. עילם, אשכולות, אקום, פדרציות - כל איגוד דואג רק לעצמו במקום לאנשים שהוא אמור לייצג".
זעירא גר במושב עמיקם עם בת זוגו שגית, יחצנית מוזיקה, ושלושת ילדיו. בסוף שנות ה-90 אימץ את התחביב הלא מסחרי של קיטוף ומסיק הזיתים שבו הוא עוסק עד היום. "מגיל 13 עד 25 הייתי מסומם", הוא אומר, "הזיתים הם התחליף של זה".
בתחילת שנות האלפיים זעירא יזם המצאה של תחליף אחר: החגיגת, שכונה גם "סם הפיצוציות" ונקרא בגרסתו הראשונה "גתאין". "הגתאין פותח לצורך מסיבת השקת הדיסק של הבליינים. החלטנו שכל מי שייכנס למסיבה ב-TLV יקבל גרם מהדבר הזה. זה היה מין קטע לקדם את הלהקה. בגלל שהדיסק נדחה, אז אותו בנאדם שביקשתי ממנו ליצור לי את התרכובת הזאת החליט להוציא את זה מסחרית, ולזה לא הייתי קשור. בזמנו זה היה חוקי, אבל הם התייחסו לזה כסחר בסמים ומכרו את זה לאנשים שחתכו וערבבו את זה. אפילו כשהציעו לי להיות שותף ולקבל אחוזים, סירבתי כי אני לא סוחר סמים. צר לי אם קרה למישהו משהו רע מזה".
הבעת הצער הזו היא חידוש מרענן. במשך שנים, זעירא לא נחשב - נאמר זאת בעדינות - לאיש הכי נחמד בתחום.
יש לך דימוי בתעשיה של אדם וולגרי, גס ומתלהם, אני אומר לו. "אין לי בעיה", זעירא משיב. "אני גאה בכל הדימויים שלי. זה לא כל כך מעניין אותי. אני כאינדיבידואל אין לי שום בעיות עם מה שהקולקטיב חושב עליי. אני לא עסוק בדימוי שלי. אני עסוק במה אני מסוגל לשרת את הקולקטיב הקרוב אליי".
לא ענית לשאלה. יש לך דם חם?
"יכול להיות (פאוזה, בקול עדין יותר). היום אני לא מתלהם כל כך, לא צועק. מה שעודד אצלי את ההינצלות מהכעס זה הרמב"ן". זעירא קם משולחן בסלון, עובר לספרייה, שולף ממנה את הספר "איגרת הרמב"ן" ומקריא מתוכה: "וכאשר תינצל מהכעס תעלה על לבך מידת הענווה שהיא מידה טובה מכל המידות הטובות".
בשנה הבאה ימלאו 20 שנה גם לאלבום הסולו של ברי סחרוף, "הכל או כלום". מאז זעירא שומר על סחרוף מכל משמר, בייחוד מהתקשורת. כשאני שואל אותו מה הדבר החשוב ביותר שהביא את סחרוף למעמדו הנוכחי, הוא משיב מיד: "ההופעות. הייתה אתמול הופעה. היה שם בחור מאוד חמוד שבא להמון הופעות של ברי ומאוד אוהב אותו. היינו אחד ליד השני בהופעה, ובאיזשהו שלב הוא אומר לי: בוא'נה, אני בהלם! בנאדם שרואה כל כך הרבה את ברי, אומר שהוא בהלם. הוא מאתגר את עצמו ועובד קשה. זה הכוח של אמנים אמיתיים בהופעות, כל הזמן לחדש את עצמם, לאתגר את עצמם, ולעבוד קשה".
ההופעות חשובות, אין ספק, אבל חלק מהסוד סחרוף הוא הריחוק שלו מההמולה התקשורתית. ריחוק שזעירא, כאמור, אמון עליו. זאת הסיבה, למשל, שבגינה לא ראיתם ולא תראו את סחרוף ב"כוכב נולד". "יש אמנים שרוצים לקדם את עצמם בקיצורי דרך, להתחבק ולהתגפף עם כל האורגיה הזאת של "כוכב נולד". ברי בטוח לא ילך לשם", אומר זעירא.
מאור כהן מרחיב על הקשר: "לברי ולניצן יש הרבה מהמשותף בהשקפת העולם ובדברים שמעניינים אותם. אני יודע שניצן מדליק את ברי על דברים, וברי מדליק את ניצן".
שי צברי, הזמר המלווה של סחרוף, מוסיף: "הם מאוד מפרים זה את זה. ניצן מביא לברי ספרים, הוא הכיר לו למשל את אבן גבירול וגם את הפילוסוף עמנואל לווינס ובעקבות זה נכתב האלבום 'האחר'. שניהם אנשי תרבות, הומניסטיים ואוהבים את הדת. אתה רואה את ניצן יושב בחזרות של ברי והוא כמו ילד. זה לא יחס אבהי אלא שותפות מאוד עמוקה, בעיקר בתפיסה. אני חושב שניצן הבין כמה ברי סחרוף גדול וכמה רחוק הוא יכול להגיע, הרבה לפני שברי עצמו הבין את זה. בתכל'ס, ניצן זה שר החינוך והתרבות של ישראל. אנשים לא יודעים את זה. הוא זה שקובע מה אנחנו שומעים ומתווה הרבה ממה שאנחנו עושים פה. לדעתי מגיע לו פרס ישראל".
מאור כהן לא יכול לשכוח רגע קולנועי קטן שחווה עם זעירא. "אני זוכר שהייתי פעם בהופעה של פורטיס, ועמדתי בקהל ליד ניצן. פורטיס עשה בהדרן את 'נעליים', וניצן אמר לי: 'תעלה, תעלה, תנגן, יש גיטרה'. זה בכלל לא היה בתכנון, ואמרתי לו: 'אנ' לא יודע לנגן את השיר הזה'. הוא אמר לי: 'יהיה בסדר, תעלה, תעלה'. חששתי לעשות את זה, אבל ניצן לא ויתר לי. עליתי לבמה, די טעיתי בנגינה, אבל... היה שם איזה קסם.
היה כאן את אלמנט השחרור שהגניב אותי, והמקרה הזה מראה כמה ניצן מבין את הרוחניות של המוזיקה, מבין שזה בסך הכל אנשים שאוהבים לנגן וברגע שאתה מנגן מתוך הנאה זה צעד ראשון וגדול".
ממשרד התרבות נמסר בתגובה: "משרדנו תומך בפסטיבלים רבים העוסקים במוזיקה ישראלית בכל רחבי הארץ. מיזם 'פסטיבל תל אביב' הינו ראוי וחשוב ולפיכך, בפגישה שקיים ראש מינהל תרבות עם מפיקי הפסטיבל, הובהר להם כי הגופים הנתמכים על ידי משרדי הממשלה מחויבים בשנתיים פעילות, קריטריון בו הפסטיבל אינו עומד. עוד לגבי אתר האינטרנט של המשרד - מדובר בטקסט ישן ולא ראוי עוד מקדנציה קודמת, שתוקן לפני מספר חודשים. באשר להצעה לפרויקט ביצוע שיריו של אורי צבי גרינברג - השרה מעולם לא קבלה הצעה כזאת, ולפיכך גם לא ענתה את התשובה המיוחסת לה".
מעיריית תל אביב נמסר בתגובה: "אנו מבינים את כאבו של מר זעירא, שביקש חסות עירונית לקיום אירוע מוזיקלי בעיר ונענה בשלילה, לאחר שלא עמד בקריטריונים הנדרשים. באשר לטענתו כי העירייה אינה תומכת במוזיקה העברית, הרי שמדובר בשטות מוחלטת, שכן העירייה יוזמת ומפיקה פסטיבלים ואירועי חוצות על טהרת המוזיקה הישראלית. כמו כן, העירייה מאפשרת קיום אירועי מוזיקה במרכזי התרבות השונים הקשורים לעירייה או נתמכים על ידה. באשר למתן פטור מארנונה - כל מי שמחזיק נכס מחוייב בארנונה, אלא אם החוק פוטר אותו מתשלום. בעלי חדרי החזרות גובים תשלום עבור השימוש בהם, כך שעל פי ההגדרה הם משמשים כעסק לכל דבר ועניין".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם