תן לו בחליפה: ראיון עם ישראל ברייט
10 שנים אחרי שכבש את המדינה עם להקת השמחות, ישראל ברייט נמצא במקום אחר לגמרי: אישה, ילדים, 3 תארים אקדמיים וערבי שירי משוררים. הוא יודע שהשמחות היו פספוס גדול ("ניסינו להיות לא רק משמחים"), מתגעגע לחיי הרווקות ("אין על רגליים. זה מחרפן אותי"), אבל לא רוצה לחזור אחורה. "הבנאדם הזה, שהכרתם בתור ישראל ברייט", הוא אומר, "שכחתי מי הוא היה. עכשיו אני בונה אותו מחדש"
אבל זה לא לגמרי מדויק. גם השמחות, כזכור, היו קצת שכונת שפירא: אחד נהג מונית חוזר בתשובה (הבסיסט צחי הר נבו), שני עולה מרוסיה (האקורדיוניסט ויטלי פודולסקי), שלישי שינקינאי (המתופף אלעד כהן-בונן), רביעי כלבוינק עם עבר מעורפל (הדרבוקיסט סמי בדרה) וחמישי אינטלקטואל עממי ממוצא מעורב (הסולן והמנהיג ישראל ברייט).
השמחות אמנם חלפו מהעולם עם ברייט הישן, אבל אופייה הפסיפסי של הלהקה ממשיך להתקיים גם בגלגולו הנוכחי של מנהיגה לשעבר: הוא עדיין נראה ונשמע כמו אשכנזי, מזרחי, גבה מצח, עממי, מתוסבך, פשוט, אנרכיסט ונורמטיבי גם יחד. ההבדל הוא שלברייט החדש כבר אין עניין להלביש על זה לחן קליט ושם של מוכר פלאפל כדי לשמח את לבב עמו. "לעשות עכשיו את 'יודה יודה' זו עבודה בשבילי", הוא מסביר, "כדי שאבצע את זה היום בהופעה צריך להכניס לי חבילה של דולרים מתחת ליד".
למה, בעצם?
"שמע, היה בשיר הזה, ובכלל, בהשמחות, משהו מגניב לחלוטין, עם ערך גבוה מאוד - אתה יודע, הערך של השמחה הוא ערך מגניב - אבל במהלך הדרך איבדנו את הערך הזה. באיזשהו שלב נכנסנו לסתם תעשייתיות כזאת. עדיין אהבנו מאוד את המוזיקה, אבל צריך לזכור שהשמחות היו מרקם ישראלי מושלם, כל אחד באמת בא שם ממקום אחר, לגמרי, ככה שמספיק שהייתה תקופה מסוימת של רפיון או של חוסר הצלחה, כמו שקרה לנו באלבום השני, כדי שכל אחד יחזור למקום שהוא בא ממנו".
מה באמת קורה עם החבר'ה היום?
"אלעד בתל אביב, יש לו סטודיו והוא מנגן עם אהוד בנאי; צחי גר בנוף כינרת, ליד צפת, ומתעסק באריגה של חליפות; ויטלי הוא אקורדיוניסט מוביל שמנגן עם המון אמנים, וגם איתי, בהרכב החדש והדי סודי, 'ישראל ברייט טריו'; וסמי... טוב , סמי הוא איש עסקים, נו".
בקיצור, אין סיכוי שתתקמבקו?
"זה לא יקרה, כי האנשים רחוקים. לכנס אותם עכשיו לחזרה זה כמו לעשות בר מצווה. חוץ מזה, אתה יודע, להקות נועדו להתפרק אלא אם כן הן נועדו לביזנס. השמחות היו ביזנס כמה שנים טובות, אבל באיזשהו מקום לחברה הישראלית היתה מערכת יחסים אמביוולנטית עם הלהקה הזאת, שעשתה משהו עממי, וגם אנחנו עשינו מיליון טעויות בדרך, כמובן. בעיקר באלבום השני. במקום להבין שזכינו בערך השמחה ושאנחנו מצליחים לעשות את זה, אמרנו לקהל 'היי, אנחנו לא רק משמחים, אנחנו עושים גם דברים אחרים'. זו הייתה טעות מבחינה שיווקית, וגם מבחינתנו, כלהקה שהייחוד שלה היה בזה שתוך שנייה היא הדליקה לך את מצב הרוח.
"ניסינו להתחכם בגלל שאנחנו באמת יותר עשירים מוזיקלית וכל זה, אבל השמחות הייתה אמורה להתמחות בשירים שמחים וזהו. לתומנו חשבנו שהקהל מאוד אוהב אותנו, ולכן הוא ילך איתנו לכל מקום שנלך - וטעינו בזה. רק בדיעבד פתאום קיבלתי הארה כזאת של 'וואלה, יכולתי לדעת את זה כבר קודם'".
בכל זאת, יש בך עדיין איזה געגוע ללהקה?
"בטח שיש. היינו כמו להקת זאבים: הייתי זורק להם נתח בשר עסיסי בדמות לחן מעניין, ובתוך חצי שעה חוזר לחדר, שומע את השיר ולא מאמין שהם לא הכירו אותו לפני חצי שעה. זה היה פשוט בום. זו הייתה להקה עם פורמט כל כך מוצלח, שכל מה ששמת לה על השולחן פשוט יצא מגניב. אני חושב שזו הייתה הלהקה הישראלית היחידה שהייתה באמת הגיונית. אתה יודע, יש לנו פה המון מוזיקה שנשמעת כמו מקומות אחרים. השמחות היו ישראלים באמת".
סיבה מרכזית נוספת לכך שהשמחות כבר לא יתאחדו, היא מצבו המשפחתי וסגנון חייו של ברייט החדש. בת הזוג (הכוריאוגרפית נימה יעקובי), הילדים, הבית בשכונת שפירא וכו' שלחו למקום קצת אחר את מי שסומן פעם כגאון עולה (שהשלים את תעודת הבגרות שלו בכיתה ט'), הביע רצון עז להיות כוכב, הוציא שני אלבומי סולו
במהלך העשור האחרון, בכל אופן, ברייט התרחק מהשוק והתמקד בעניינים "כבדים" יותר. בין היתר הוא הוציא אלבום סולו עם שירי משוררים ("אוצר סמוי", 2004) והשתתף בערבי שירה רבים, הלחין מוזיקה לתיאטרון ("ויאמר וילך", "לבן לבן") ולקולנוע ("אצבע אלוהים", "ג'ירפות", "המנגליסטים"), זכה בפרס "מלחין השנה בתיאטרון" ובפרס האקדמיה הישראלית לקולנוע ולטלוויזיה, ועל הדרך למד לשני תארים בקומפוזיציה ובמוזיקולוגיה (שהתווספו לתואר שלו בפילוסופיה).
עכשיו, לצד "הופעות כמעט סודיות" (כהגדרתו) עם הטריו שלו וחזרות לקראת מופע משירי יהודה עמיחי בהשתתפותו (30 באוקטובר, תיאטרון תמונע), הוא אפילו חולם להלחין אופרה.
"הבנאדם הזה, שאתה מכיר בתור ישראל ברייט, שכחתי מי הוא היה", הוא אומר, "עכשיו אני בונה אותו מחדש מכל מיני חתיכות, כי הוא באמת נעלם. נשאר רק האסנס שלו. מה שקרה זה שפתאום נהייתי אבא, ואז אמרתי לעצמי 'רגע, מה יש לי לתת לילד שלי?', נרשמתי לאוניברסיטה, חטפתי ג'ננה של לימודים ועשיתי שני תארים בשביל הילד. רק בשביל הילד".
לא ממש הבנתי. איך זה בדיוק היה אמור לעזור לילד?
"רציתי לתת לו משהו. מבחינתי, האחריות המתלווה לתחושה של להיות אבא הייתה להעביר לו ידע מסודר, כי את האינטואיציה המוזיקלית ואת הכישרון הוא היה מקבל ממילא. אבל אחרי שנה-שנתיים הבנתי שאין לי מה לשבת עליו. שזה בעצם אני, לא הוא. אני הרגשתי שאני צריך לצבור ידע, כי המדינה לא נותנת למוזיקאי בתחום הפופ רישיון להקים משפחה. אם אתה מוזיקאי קלאסי, יש לך רישיון כזה, אבל לכל שאר הסוגים אין. אני מדבר על רישיון כלכלי, רישיון חברתי, הדינמיקה עם האנשים וכן הלאה.
"באיזשהו שלב הבנתי שאני מתקשה לקבל רישיון להקמת משפחה והגעתי למסקנה שאני צריך להפנות את המבט שלי למקום הזה ולעשות צעד דרסטי, כי אחרת זה פשוט ימשיך להתגלגל. פתאום נכנסתי למחשבות שאף פעם לא היו לי: אתה יודע, עתיד, זוגיות, כל הדברים הכי מסובכים בעולם".
פעם היה חשוב לך להיות סופרסטאר. זה עבר?
"שמע, זה נראה לי נורא טבעי שפעם הייתי בקטע הזה, אבל אני כבר רגוע מהסיפור. צורת ההצלחה הזאת, שמחייבת אורח חיים של סלב, פחות מושכת אותי כרגע - אם זה יחזור, אז בסדר, אבל אני לא מפנטז על זה. אני יותר בעניין של להביא קהל להופעות. אני בא היום רק מהכיוון של המוזיקה ומזה שאני מתרגש נורא להיות על במה. קורה ממש משהו כימי ביני לבין הקהל. כולנו יחד עולים על טיל ונוסעים עד הסוף.
"הטריו הזה, יש בו תעלול. ההופעה מתחילה ב-40 דקות של שירים עם מקצבים לא שגרתיים, חומר שדופק חזק, ואחרי 40 דקות אני מתחיל לשחרר, פותח חלון שיוצאים ממנו שירים עם אנרגיה משמחת וכיוון מוזיקלי שלוקח אותך למסיבה כזאת. בסוף ההופעה אתה מגיע להיי, אין אפס. שמע, הכישרון שלי לשמח לא הלך לאיבוד. אני פשוט שם אותו במקום אחר. אני כמו זמר ים תיכוני, רק בלי החומר הזה שלהם, אלא עם דברים אחרים לגמרי, גרוביים, לא מזרחיים ולא בטיח".
לא רק הזיקה הבסיסית לשמחה נותרה אצל ברייט החדש, אלא גם החיבה לרגליים יפות. זוג כזה חוצה מולנו עכשיו את הכביש. ברייט לא מהסס להתמוגג באוזניי (ובאוזני ילדיו) בקול רם. "יא אללה, איזה רגליים", הוא אומר, "אין על רגליים, אני מת על זה. בחורות, בכלל, זה משהו שאני מתגעגע אליו רצח. זה מחרפן אותי. אתה יודע, הגעגוע הזה לתקופה שבה הפנטזיות שלי היו בלי סוף, שום דבר לא היה ודאי, הכל היה פתוח. זה היה אדיר. היום אני שם תקרה מעליי. אני חושב שלמדתי להעריך את העניין הזה, של החיים כפי שהם באמת.
"חשוב לי להיות אבא ואיש משפחה. אני מחזיק מזה הישג שלי. נער הייתי והתעדכנתי. בסופו של דבר הגעתי למסקנה שאני לא חייב להמשיך לחיות מאה שנה בלופ של תל אביב, שכולל ברים, משוררות, זמרות, נגניות וכו'. צריך לשנות, לעבור למקום אחר".
אני מניח שעדיין אפשר למצוא בעיר כמה בחורות שמחזיקות ממך סמל סקס.
"מה אני אגיד לך? אלוהים בירך אותי בקטע הזה. האמת היא שתמיד אהבתי את הנשים שהייתי איתן, והיו לי נשים בחיים, כי חייתי את תל אביב והייתי מוזיקאי, יוצר... לא יודע אם הייתי חתיך, אבל הייתה תקופה שבה התאמתי לאיזה אבטיפוס של מתולתל עם משקפיים. לדעתי, כל מיני אנשים עם תלתלים ומשקפיים התחילו לזיין בתקופה שבה התפרסמתי".
מי למשל?
"שי גולדשטיין. יש מצב שהוא התחתן בגללי. אתה יודע, בגלל שהוא היה קצת דומה לי כשהיו לו תלתלים שופעים. אני אומר לך: כל הז'אנר הזה של תלתלים ומשקפיים הרוויח מזה שהצלחתי להתפרסם. היום, אגב, אני רוצה להתנצל בפני כל אלה, כי בשנים האחרונות אני כבר לא כל כך מפורסם, אז אולי גם להם ירדו קצת הזיונים בגלל זה. מה שכן, אני מבטיח להם שבשנה הבאה, עם השחרור של התקליט החדש שלי, העניין הזה יסתדר להם".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם