מהקצה אל הקצה: על הסרט "הדוויג'"
נוצרייה אדוקה וסגפנית מתאהבת במוסלמי קיצוני שהופך אותה למחבלת מתאבדת. מזל שאת היהודים השאירו מחוץ לסרט "הדוויג'"
ברונו דומון, ששום פרובוקציה אינה זרה לו, שב לסורו ב"הדוויג'", המוצא מכנה משותף רחב בין הפנאטיות הנוצרית-קתולית לרצחנות של הפונדמנטליזם האסלאמי.
לסרט הביכורים שלו, שגולל מעשה בפרחח הרכוב על אופנוע שמוצא את מותו בקטטת רחוב, קרא "חיי ישו" ובכך הוריד על ראשו את זעם המאמינים. סרט אחר שלו "פלנדריה" לא היסס להציג את חיילי הקואליציה הלוחמים בעיראק כחבר רוצחים ואנסים. זאת חמש שנים לפני הגילויים של אתר "ויקיליקס". שלא לדבר על הסרטים "האנושות" ו"29 דקלים" שהציגו סצנות מין מפורטות שכל סרט פורנו היה גאה לארח אותן.
ועתה מגיע לישראל סרטו החמישי, "הדוויג'", המעז לומר את מה שאין אומרים בקול רם - הקנאות הדתית מובילה בכל אמונה לאותה התוצאה. כאן ההשוואה הבלתי נמנעת היא בין המרטיר הקתולי, זה שמסגף עצמו למען מושיעו ישו, לבין השאהיד המוסלמי שמקריב חייו למען תהילת מוחמד.
סלין היא סטודנטית לתיאולוגיה המנסה להתקבל כחברה במסדר נזירות. סלין מאוהבת בישו ולו בלבד היא שומרת את בתוליה. בדרך אל האיחוד הגופני/רוחני עם הצלוב היא מייסרת את גופה במקצת הייסורים שעברו על בן האלוהים בדרכו למלכות שמים. היא מרעיבה עצמה, מפקירה את גופה לגשם ולרוח ומשתדלת להוכיח שהיא זו הראויה לקרבתו האינטימית של ישו. כל הממבו-ג'מבו הסגפני הזה מקומם כנגדה את הנזירות שאצלן היא מתארחת. שהרי על פי תפיסתן סלין מתעקשת להוכיח כי היא טובה מהן ובכך נופלת במלכודת חטא הגאווה שעליו אין סליחה בטרמינולוגיה הנוצרית. על כן היא מסולקת מהמקום ושבה לחיות בבית הוריה הפריזאים.
בעודה חניכה במנזר מאמצת לעצמה סלין את השם הדוויג', שהוא שמה של מיסטיקנית קתולית אדוקה בת המאה ה-13 שהותירה אחריה מורשת עשירה של שירה והגות תיאולוגית הקושרת בין סיגוף הגוף להתעלות האמונה. דומה שאין זה מקרה שדומון, לשעבר מרצה לפילוסופיה, בחר להחיות דווקא את זכרה של הדוויג' שפעלה בתחומיה של פלנדריה ההיסטורית, חבל ארץ נרחב שהתפרס משני עברי הגבול הבלגי-צרפתי. עלילות סרטיו של דומון - יליד העיירה באייל שבצפון צרפת, או ליתר דיוק בפלנדריה הצרפתית - מתחוללים בעיקר באזור גיאוגרפי ייחודי זה.
הדוויג', מספרת ההיסטוריה, הייתה בת עשירים שהשתלמה בתיאולוגיה והתעקשה על מציאת דרכי קיצור ללבו של ישו תוך שהיא חיה על חודו של להב בין מציאות לבין חזיונות אפוקליפטיים. כהדוויג' המקורית כך גם סלין של דומון. הוריה מתגוררים בבית מפואר באיל סן לואי היוקרתי. אביה הוא שר בממשלת צרפת ואמה המשועממת מבזבזת עתותיה במסע קניות מתמשך. לעומת הוריה הארציים כל כך, ולכן הם ככלי ריק, סלין/הדוויג' חיה בספרות הרוחניות מתוך ידיעה ששהותה הזמנית בתוך כלי הבשר שלה היא בבחינת פרוזדור לחיי נצח בחיק ישו אהובה.
האיסורים שלה הם מקור ההנאות-ולא הייסורים - שבחייה. האיסור על המזון או על המלבוש החם מביא עליה תחושות אורגזמטיות שדומון משתדל לחבר בינן לבין מסורת הסגפנות הקתולית שהמגלם המובהק שלה היה פרנציסקוס הקדוש מאסיזי שפעל באיטליה בזמן מקביל לפעילותה של הדוויג' האורגינלית בפלנדריה. גם הוא היה בן עשירים שהמיר את תפנוקי הגוף בתזה של התקרבות אל האל דרך הסיגוף ודיכוי התשוקה.
עם הגלייתה מהמנזר וחזרתה הכפויה לבית הוריה שפוטי הממון מוצאת עצמה סלין משוטטת ברחבי פריז תרה אחר הקרבה אל האדם הפשוט. במקרה הפרטי שלה זהו יאסין; צעיר מוסלמי שחי בשיכוני הסלאמס
באמצעות יאסין מכירה סלין את אחיו נאסיר שמשמש כמטיף במסגד מקומי ודרכו היא נחשפת לאידאה של השאהיד, זה שמפוצץ עצמו תמורת ההבטחה לאורגזמות נצח בגן העדן בחברתן המפנקת של 72 בתולות. המשוואה נצרות = אסלאם כמו ניעורה מתרדמת העד שלה, שהרי מה כבר ההבדל הגדול בין ההנאות המתוקות הצפויות בחיק ישו מיד לאחר שסלין תסיים להרעיב את עצמה עד מוות לבין אלה הממתינות לזה ששש לקרוע את גופו לחתיכות זעירות בחסותו רבת החסד של מוחמד.
בדרך לקבלת ההחלטה הנכונה מוביל נאסיר את סלין אל מדינה ים תיכונית בלתי מזוהה - אולי לבנון ואולי עיראק - שם היא נוכחת בביצוען של העוולות הרצחניות של המערב כלפי המוסלמים. באותה ההזדמנות (אל דאגה, זה רק אמצע הסרט ולא ספוילר) מכניסה את עצמה אהובת ישו לעול המצוות האסלאמיות. דומון משאיר לגמרי פתוחה את השאלה מי תופס טרמפ על מי: הנוצרייה על המחשבה המוסלמית או אולי משגרי המטענים האנושיים מהמזרח התיכון על תמימותה הקדושה של הצרפתייה.
איחוד האינטרסים המוסלמי-נוצרי הזה מקבל ביטוי מוזר במקצת בהתחשב בזהותו של הקולנוען ראשיד בושארב שהפיק את "הדוויג'" כמו את כל סרטיו הקודמים של דומון. בארץ מוקרן עדיין "לונדון ריבר" שבושארב ביים לפני כשנה ובו מתוארת עלילה שמשמעותה הפוכה ממה שקורה ב"הדוויג'".
גם "לונדון ריבר" עוסק ביחסים הטעונים שבין הנצרות והאסלאם אך מהצד המפייס שבהם. סרטו של בושארב מפגיש אישה בריטית מאמינה, קתולית אדוקה, עם מוסלמי זקן והשניים משתפים פעולה באיחוי השברים האישיים שלהם הנובעים מפיגוע חבלני שאירע בלונדון ושאותו ביצעו בני סוגם של סלין ונאסיר.
"הדוויג'" הוא הסרט הראשון בבימוי דומון המוקרן בישראל בהקרנות מסחריות רגילות. סרטיו הקודמים נחשפו כאן רק בפסטיבלים בירושלים ובחיפה. כמו בסרטיו הקודמים בולטת גם ב"הדוויג'" גישתו חמורת הסבר ונטולת ההומור, צריך להוסיף, של הקולנוען הצרפתי החשוב שמושפע בהחלט מהישגי העבר של יוצרים כרובר ברסון עבאס קיאורסטמי או מעבודותיו המוקדמות של פייר פאולו פזוליני.
הסגפנות אינה מידה שדומון דורש כאן רק מדמויותיו אלא אופן התבוננות שהוא עצמו מאמץ.
כמו בסרטיו הקודמים גם ב"הדוויג'" דומון מדריך שחקנים בלתי מקצועיים. הישגו בולט במיוחד אם לוקחים בחשבון שג'ולי סוקולובסקי המגלמת את סלין מעולם לא הופיעה בסרט וכך גם קרל סרפידיס ויאסין סלימה המבצעים (בהתאמה) על הבד את הדמויות של נאסיר ויאסין.
מדובר בתפקידים תובעניים שדורשים דיוק ומיומנות של ותיקים ומנוסים וצוות שחקני "הדוויג'" בהחלט עומד במשימות. אין זה מפתיע אם לוקחים בחשבון שסוורין קאניל ועמנואל שוטה - צמד השחקנים הראשיים ב"האנושות" (מ-1999), סרטו השני של דומון, גרפו את פרסי השחקן והשחקנית המצטיינים של פסטיבל קאן בלי שהיה להם איזשהו ניסיון קודם במשחק.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם