שיר הנפש: על האיסור לשמוע זמרים הומוסקסואלים
נועם חורב חושב שהאיסור על שמיעת זמרים הומוסקסואלים הוא חציית גבול קריטי. מוזיקה היא כמו אהבה, אין לה חוקים
פסק הלכה חדש: אסור לשמוע זמר הומו
רצה הגורל וקראתי אותה בדיוק כשברקע התנגן לו פוליקר בשיא תפארתו עם "דברים שרציתי לומר". אז לפני שהתנפלתי על הרדיו כדי לכבות אותו ולמנוע מעצמי את התועבה, חשבתי לעצמי פתאום שיש דברים שגם אני, בדיוק כמו פוליקר, רוצה לומר. אולי אפילו לצעוק.
הראל סקעת צילום ארכיון: רענן כהן
בהתחלה לא ידעתי בדיוק מה אני רוצה להגיד, אז צחקתי. אבל כשחושבים על זה, זה לא באמת מצחיק. אז כעסתי, אבל לכעוס עושה קמטים. בסוף רק ריחמתי.
ריחמתי על כל האנשים שבאמת ובתמים ימנעו מעצמם את היצירות המופלאות, המנגינות המכושפות, המילים המדויקות והקול הדוקר והמלטף של כל כך הרבה אמנים מוכשרים.
ריחמתי על האיש שיעמוד בכיכר ביום הזיכרון, בין אלפי אנשים עצובים, וישים שתי ידיים כבדות על האוזניים כשפוליקר יעלה וישיר את "פרח".
ריחמתי על הדמעה שלא תתגלגל ותשרוף לו על הלחי בשורות הסיום החרוכות: "נומי פרח, נומי, ילדה קטנה".
וריחמתי על הילדה שאולי לעולם לא תכיר את "באה מאהבה" של יהודית רביץ. עוד יותר ריחמתי עליה כי אולי היא תגדל על ברכי חוקים שלא יאפשרו לאף אחד, אף פעם, לשיר עליה שהיא באה מאהבה.
וריחמתי על האיש שיילך ליד הים כשהשמיים סגולים, וירגיש שהלב שלו מתפוצץ מאהבה, אבל לא יוכל לשמע את הקול של עברי לידר ב"זכיתי לאהוב" ולקבל עור ברווז.
נועם חורב יח''צ
ריחמתי על כל אלה שלא ישמעו את צלילי ההתחלה הפומפוזיים של "דיווה" ויחייכו חיוך קטן, כי כמה שמחות קטנות כאלה, כמו הניצחון ההוא, כבר יש לנו פה.
וריחמתי על כל מי שנשבר לו הלב ולא יצטמרר מהפסנתר ומהקול האינסופי של הראל סקעת ב"ואת".
ריחמתי
על כל אלה שיאטמו את האוזניים שלהם למוזיקה, שזה כמו לסובב את הגב לאהבה.
על כל אלה שבאמת מאמינים שאסור להם להקשיב.
ושלא תבינו לא נכון, כל קונפליקט שקשור איכשהו לזכות הקיום או הביטוי של כל אדם באשר הוא מופרך מהיסוד לטעמי, רק שפה נחצה איזשהו גבול שקוף וקריטי.
כי קיבינימט, זאת כבר לא פוליטיקה, לא מצעדים, לא הצעות חוק בכנסת. זאת מוזיקה. ובדיוק כמו אהבה, מה לה ולנטייה מינית, ולהגדרות ולחוקים.
נועם חורב הוא פזמונאי, כותב השיר "מילים" של הראל סקעת באירוויזיון האחרון
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם