מתכון לשטיפת מוח: על תוכניות הבישול

ידוע שתוכניות הבישול מלאות בתוכן שיווקי כשם שהן מלאות בתבשילים מתחממים, ועדיין בזמן האחרון חלה אינפלציה בכמות המותגים שמונחתים עלינו. אבי אורנן מסתכל על אהרוני ורואה את ג. יפית

אבי אורנן | 23/11/2010 9:12

רובנו לא נולדנו אתמול. ברור לנו שהעולם, ובוודאי גופים מסחריים, מונעים על ידי אינטרסים. ברמות מסוימות - והרי גם לנו יש אינטרסים (למשל, לראות טלוויזיה על חשבון המפרסמים) - אנחנו מוכנים לשתוק ולשתף עם זה פעולה. במילים אחרות: גם בלי תואר שלישי בשיווק ותקשורת המונים, אפשר להניח שארבע תוכניות בישול יומיות בערוצים המסחריים, לא כולל פינות אורח בתכניות בוקר לעקרת הבית ותוכניות ריאליטי לילדים שלהן, לא הגיעו לעולם רק כי מישהו החליט שאנחנו נראים רע, וצריכים בדחיפות להכניס משהו לפה.

ישראל אהרוני צילום: יוסי צבקר

גם את התוכן השיווקי לא המצאנו השבוע. שמענו עליו, קראנו עליו וראינו אותו בהרבה מאוד גירסאות. לפעמים בקטנה, לפעמים יותר באגרסיביות. בהתחלה זה אפילו היה נחמד, מעין משחק שכזה. יכולת לשבת מול תוכנית הבישול החביבה עליך, לראות בהפסקות את רשימת נותני החסות, ואז להתחרות בבני הבית ולבדוק כמה זמן לוקח לך למצוא היכן מתחבא כל אחד מהספונסרים ברחבי המטבח.

בינתיים, גם את החוויה הזו לקחו מאיתנו. היום אף אחד כבר לא מתיימר להסתתר, לפחות מפני הצופה הממוצע. ייתכן שהמקצוענים ממש יכולים לזהות עוד כמה שיתופי פעולה צנועים יותר מארגז הניילון הנצמד שיושב באופן קבוע על שולחן העבודה של השף. או מהמיקסר שמונח שם, גם אם אף אחד לא מתכוון ללוש היום שום דבר, פרט למוחו של הצופה.

ועוד לא דיברנו על הסכינים הממותגות, שאת תצלומי התקריב שלהן מלוות שוב ושוב תזכורות על חשיבות הסכין האיכותית - גם אם באותן דקות כבוד השף והמאכלת האימתנית שאיתו נאבקים בקושי בעלי חסה. גם למחבת יש שם על הדופן החיצוני. גם לקרש החיתוך. פגשתם פעם קרש חיתוך עם אילן יוחסין?

אפשר לשאול למי זה מפריע. בעצם, מעבר לדיון הפילוסופי העקרוני, שמטריד כנראה אחוזים בודדים של נודניקים באוכלוסייה, מה איכפת לצופה הפרטי מה כתוב על התבנית. ובכלל, למה שמעבד מזון וכיריים מעוצבים לא יהיו חלק מתכנון תפאורה של מטבח. והנה, הגענו לשלב שבו שולפים את הססמאות על ההוא שקיבל אצבע ורצה את כל היד. הלו, הגזמתם. תצחקו עלינו בשקט, ניחא. תרוויחו כסף, לבריאות. אבל לא יפה להתייחס אלינו כמו אל מפגרים. זה מעליב.

אני לא מכיר את אהרוני, אבל הוא אמר, וחזקה עליי שהוא באמת לא מתלהב מרוב תחליפי השמנת שנמכרים בשוק. ייתכן שאם הייתי מנסה, גם לי היה ברור שהשמנת הצמחית הספציפית בה הוא השתמש שלשום מדהימה. אבל צר לי, כאשר כמה דקות לפני ההמלצה החמה, ראינו שאותה החברה שמייצרת את השמנת היא אחת מנותנות החסות של התוכנית, אני מסתכל על אהרוני ורואה את ג. יפית.

כאן גם מצטרף עוד הבדל בין תוכניות הבישול לסדרת דרמה שתשרבב לתסריט פחית שתיה, או דיאלוג מוזמן על נפלאות חברה סלולרית.

השפים הנכבדים אינם שחקנים. הם מתארחים אצלי בסלון על תקן מומחים לבישול, וכמו שהדברים נראים, לך תדע מה השיקולים לפני כל מילה. האם יש קשר, למשל, בין העובדה שיומיים רצוף מלמדים אותי לבשל דג פורל, לבין החסות שנותנת חברת דגים לתכנית. או מותג עופות. ואולי שולחים אותי לעטוף את הבצק בניילון נצמד, סתם מכיוון ששלוש דקות כבר לא התייחסנו לנותנת חסות אחרת.

אגב, בערוץ 2, לפחות בחלק מהמקרים הסתירו בריבוע אדום אות מלוגו החברה המפרסמת. בערוץ עשר, אפילו לא עשו כאילו. לא שזה משנה. על מי אנחנו עובדים. הרי באותה תכנית, לצד אותו ריבוע אדום מגוחך, זרקו עלינו אין סוף פרסומות אחרות. כולל של אותו מוצר, שהיה מונח בגאווה ובלי הסוואה, גם בצידו השני של השולחן.

אם שטיפת המוח הזו מותרת, אין מילים. אם לא, והקנסות והאכיפה לא מזיזים להפקה, תמצאו דרך אחרת לשמור עלינו. בקצב הזה, עוד עלולה לקום חברת חומרי בניין שתרים את הכפפה, ומישהו עוד ימליץ לנו להסמיך את הטחינה עם מלט. מתכון חזק.