שחקן קבוצתי: ראיון עם דני גבע
דני גבע מככב בסרט האימה הציוני הראשון, "כלבת", למרות שהוא בכלל לא בעניין של אימה. מה שכן מעניין אותו זה עבודת הצוות, המשחק והיצירה. ריאיון נטול פחד
"זה מה שאני הכי אוהב במקצוע, את העבודה הקבוצתית", הוא מסביר. "אם הייתי בספורט בטח הייתי נהנה לשחק יותר כדורסל או כדורגל מאשר טניס. לצערי, האנסמבל קצת מת. היום עובדים לפי הצגה. חבל שאין קבוצה שיכולה להתפתח ביחד, להכיר אחד את השני. אני אוהב דינמיקה של מקומות עבודה".
בזמן הקרוב ניתן לראות אותו בלא מעט מקומות עבודה. הוא מככב לצד ליאור אשכנזי, רן דנקר, עפר שכטר, אניה בוקשטיין, מנשה נוי ועוד ב"כלבת", סרט אימה ציוני שיוצא היום לאקרנים. בנוסף הוא חורך את הבמות ב"בחורים טובים", מחזה חדש של בית ליסין לפי התסריט של ארון סורקין ("הבית הלבן", "הרשת החברתית"). בהמשך השנה נקבל אותו גם בסרט "עוד אני הולך" של יקי יושע ובסדרה "אורים ותומים" של "יס", בה הוא מגלם ראש ישיבה של הציונות הלאומית.
גבע, 36, כבר הספיק לעבור שורה ארוכה של תפקידים בקולנוע ובטלוויזיה ("פרשת השבוע", "לא הבטחתי לך", "גומרות, הולכות", "חדר מלחמה"). ועדיין , למרות הוותק, "כלבת" הוא סרט האימה הראשון שלו - ואחד הראשונים מהז'אנר בישראל. "סרטי אימה מפחידים אותי", הוא מודה. "למרות שאני לא מחסידי הז'אנר, מאוד נהניתי, גם מהצילומים, וגם מהתוצאה. האווירה על הסט הייתה מאוד חמה. מדובר באנשים נחמדים שיודעים מה הם רוצים. גם התפקיד שלי היה כתוב
נפלא, תפקיד שהוא מתנה לשחקן".
נגד: שניצר חושב ש"כלבת" הוא אחד הסרטים הגרועים שנוצרו
בעד: ניב שטנדל דווקא חושב שמדובר באחלה סרט
גבע מתעקש שניפגש במשרדי מערכת "סגנון" ולא בבית קפה, כרגיל. מבירור ארכיוני קצר עולה שככה הוא מעדיף את רוב הראיונות שלו, שבדרך כלל נערכים במערכות עיתונים או במקומות לא שגרתיים אחרים. "בבית קפה אין פוקוס", הוא מסביר. "אני מרגיש שהפגישה יותר טובה כשאנחנו יושבים לבד. אז אפשר להיות יותר קשובים אחד לשני. זה מיתוס, ששחקנים יושבים כל היום בבתי קפה. זה כאילו מתבקש, אבל כשחושבים על זה לעומק מבינים שזה מקום גרוע למפגש".
גם ב"סגנון", מקום שלא זר לפנים ידועות ולגברים נאים, מצליחה נוכחותו לעורר התרגשות. הקהל הנשי מחסיר פעימה לנוכח חזותו המצודדת. "כן, מזהים אותי. אני זורם, יש לי ברירה?", הוא אומר במבוכה. "זה חלק מהעניין".
זה מחמיא לך?
"בדרך כלל מה שאנשים חושבים עליך זה פחות חשוב. מה שחשוב זה מה שאתה חושב על עצמך. אצלי זה משתנה. אני משמין ואני מתבאס, אני מרזה ואני שמח, זה לא קבוע. אני מתאמן, אני רץ במושב, אני דואג לאיך שאני נראה, אבל לא באופן מוגזם. אני לא מטרוסקסואל, אבל גם לא שלומפר שלא אכפת לו מה הוא שם על עצמו. הגברים הישראלים, ואני בתוכם כמובן, יש בהם משהו מאותגר אופנתית. זה קשור לתקיעות של בן אדם עם עצמו. אני, למשל, הייתי רוצה לראות את עצמי כנער בן 16, אז אני אשים על עצמי נעלי 'נייקי' מסוף התיכון וחולצת טי מתפוררת. אנשים אומרים לעצמם 'ככה התלבשתי כשיצאתי לרגילה מהצבא, אז למה לא עכשיו?'. בסך הכול, אני חושב שאני בסדר. יש יותר חתיכים ממני. יש אנשים עם ריבועים בבטן וכל זה. אבל אני מבסוט".
מי שעוד יכולה להיות מרוצה היא חנית חן, מעצבת אופנה ואשתו של גבע זה שנתיים. "אנחנו מכירים חמש שנים", הוא מספר. "הכרנו בשידוך. מישהי שעובדת עם אמא שלי אמרה שאני חייב להכיר אותה. יצאנו, וכמו בכל הסיפורים בהתחלה חשבתי שלא ייצא מזה כלום. והנה, יצא מזה הכול".
שניכם עוסקים ביצירה, מכיוונים שונים. אתם משתפים פעולה?
"כן, וזה נפלא. בסרטים שלי היא עושה את הארט ואת ההלבשה. בקולקציות שהיא מוציאה אנחנו עובדים על הצילומים ביחד. אנחנו מתייעצים בכל מה שקשור לכתיבה. יש משהו טוב בזה שיש שני מקצועות יצירתיים בבית, כי אז יש הבנה אחד של השני. אבל אנחנו לא בדיוק באותו מקצוע, וזה גם דבר טוב.
"אני מעריץ את אשתי, כי היא יוזמת ומארגנת את כל העסק שלה. היא מציירת, תופרת, נפגשת, כל הזמן מזיזה את התהליך שבסופו יש שמלות שתלויות על הקולבים. מדהים להסתכל על המוצר הסופי ולחשוב שהכול התחיל מציור במחברת. היא נותנת לי המון השראה ואני
גבע וחן גרים במושב גן שורק במרכז הארץ. לפני כן גר גבע ב"כפר עזה", לשם עבר לאחר שהחליט לקחת הפסקה מהמשחק וללכת ללמוד קולנוע במכללת ספיר (ועל כך בהמשך). " גרתי בתל אביב ובאיזשהו שלב התחלתי לטייל", הוא מספר. "הבנתי שאני מחפש את הטיולים כי אני אוהב לגור באזור שהוא לא עיר, שהאדמה חשופה והשמיים נראים. הבנתי שאני רוצה לגור בארץ, ובטבע. לגור במושב עושה לי טוב. יש מינוסים, פקקים וכולי, אבל בסופו של דבר שווה לעמוד בפקק כדי לגור במקום שעושה לך טוב על הנשמה".
מצאת את השלווה?
"אני מרגיש שמצאתי את מקומי. שלווה? לא הייתי מרחיק לכת עד לכך. שלווה משתררת לפעמים, וזה מבורך, אבל לא הייתי מגדיר את עצמי כאדם שלו. אני תמיד מוצא במה להיטרד. אני יכול להיות מאוד עצבני לפעמים, בחוסר שקט בגלל הצגה או סצינה או משהו אחר. תמיד יש טרדה תורנית. אני לא יכול להגיד שמצאתי את הנחלה. כל הזדמנות חדשה מולידה התמודדויות חדשות".
וילדים ? זה משהו שעל הכוונת?
"אין לנו, אבל אנחנו רוצים. אתה יכול לרשום שאנחנו מחכים לחסידה".
מתחילות איתך מעריצות?
"לא מתחילות איתי בכלל. לא יודע למה, אבל פשוט לא עושות את זה".
לא תמיד גבע היה עכבר הכפר. בסוף העשור הקודם הוא עקר לניו יורק, שם ניסה את מזלו כשחקן. כעבור כמה שנים הוא חזר לישראל, ציוני מתמיד. "כמו רבים וטובים, גם אני רציתי להיות שחקן בחו"ל", הוא מספר. "רציתי להיות הריסון פורד, ג'ורג' קלוני, משהו כזה. חשבתי שאני רוצה ויכול להיות כוכב הוליוודי בקנה מידה עולמי. צד נאיבי בי האמין שזה יכול לקרות. אבל ניסיתי שם והבנתי שאני ישראלי.
"כשאתה יוצא מחוץ לשבט שלך, מחוץ לקהילה, הגמול של העבודה לא קיים יותר. אתה נמצא בקהילה שהקודים שלה לא נהירים לך, וזה כמו לחצוב בסלע שאתה לא יודע אם הוא קיים בכלל. אני מרגיש ששחקנים ומוזיקאים הם כאלה. הפזילה לתרבות האמריקאית או האירופית מובנת לי, אבל בסופו של דבר אין את המהות של המקצוע שאני עוסק בו. רוצה לשחק בארץ, עם חברים ישראלים, מול קהל ישראלי, ולדעת שיש לי משמעות בתוך האנשים. זה התפקיד שמוטל עלי".
כיום , גבע מחובר מאוד לתרבות בה הוא פועל. כצפוי, בימים אלא מעסיקה אותו במיוחד מחאת השחקנים כנגד ההופעה באריאל. גבע לא חתם על המסמך שקורא להחרים את ההופעות שם, אבל כן מזדהה עם המאבק. "אני שמח שיצאה המחאה הזו של אנשי התיאטרון", הוא אומר. "זה נהדר בעיניי שהעלו את הנושא לסדר היום הציבורי ושזה הגיע לבג"צ, שצריך להחליט בנושא פעוט ושולי שקשור למדינת ישראל.
פוליטיקה הפכה למילת גנאי בשנים האחרונות. אני חושב שמעורבות פוליטית היא חובה לכל אזרח בדרך כזו או אחרת. זה יכול להצטמצם במימוש זכותך להצביע, בכתיבת מכתב למערכת עיתון, בהליכה להפגנה, במקום שבו אתה בוחר לגור. חלק מהבחירה שלי לגור בכפר עזה נבעה ממניעים כאלה. נמשכתי ללכת למקום בו העימות קורה. מהבית שלי ראיתי את עזה".
אז מה עמדתך בנושא?
"האזרחים שגרים באריאל הם חלק מהשבט שלי, מהקהילה שלי, ולכן לא הייתי בוחר לא להופיע שם. אבל אני כן שמח על הדיון. הוא צריך להיות בכותרות. השחקנים שחתמו החזירו את הרלוונטיות של התיאטרון כגורם משפיע חברתית. יש פה מצב של סבל של הרבה אנשים - ישראלים ופלסטינים. אני מברך על מחאה של כל אדם על מצב שהוא לא כשורה. המצב פה, הוויכוח על הקרקע, הוא בעייתי ומצריך פתרון. אני בטוח שלאף אחד מאלה שחתמו אין משהו נגד מי שגר באריאל. הכוונה הייתה לעורר תהודה ציבורית ועל כך אני מברך".
מברך , אבל לא חותם.
"אני לא מסכים עם לא להופיע, אבל זה לא מונע ממני להביע את דעתי בדרכים אחרות. למשל, במסגרת הלימודים יצרתי סרט על הסכסוך שמראה את ההקבלה בין הצד הישראלי לצד הפלסטיני. להביע דעה זה חלק מהדת שלי".
דת?
"אני דתי, בדת שלי. אני מקדש דברים שחשובים לי. למשל, נושא המשחק. יש דברים שהם קדושים לי, מובדלים לי. אני מבדיל אותם מהחול, מהגשמי. אני בן אדם של ערכים. אני רוכש המון כבוד לאנשים שמכבדים ערכים מסוימים והולכים על פיהם. בערכים שאני מאמין, אני מאמין בקנאות שהיא כמעט דתית. כרגע, אני מאמין בלעבוד קשה ולבטל את הציניות. זה מאוד מאוד קשה".
והסרט החדש שלו מבקש דווקא להביא את הציניות בערימות אל בית הקולנוע, כדי ליהנות מאחד מסרטי האימה הישראליים הראשונים. "ציניות היא הרי ביטול הרגש", אומר גבע. "סרטי אימה מתעסקים ביצרים - דם, מין, כוח. למה אנשים מסתכלים על סרטי אימה? כדי לעבור קתרזיס. זה שרוצח בסרט רוצח בעצם בשביל הצופה, כדי למלא אחר הכמיהה לרצוח בעצמנו, או להיות אלים מאוד. זה משהו שיש בכולנו. אז הולכים לקולנוע, רואים ואז אפשר ללכת הביתה לישון אחרי שרצחנו בכאילו".
"כלבת", סרטם הראשון של אהרון קשלס, לשעבר מבקר הקולנוע של "רייטינג", ונבות פפושדו, מספר על חבורת צעירים שהולכת לאיבוד בחורשה, פוגשת אח, אחות, שוטרים ועוד אנשים שבשטח ונקלעת לקלחת של אלימות ומוות. "נבות התקשר אליי ביום החתונה שלי והזמין אותי לאודישן. זה היה מאוד סימבולי", מספר גבע. "אני מגלם שם שוטר שקוראים לו יובל, שחווה פרצי אלימות קשים. ליאור אשכנזי, שמגלם את השותף שלי, בחר לעשות שוטר עייף, גמור מהחיים. הדמות שלי היא הקונטרה. זה סרט מפחיד, מותח מאוד. הוא מצולם באור יום ועדיין האווירה אפילה למרות שיש אור כל הזמן".
זה ז'אנר שנדיר לראות בישראל.
"צריך להבין שהאספקטים הטכניים בעשיית סרט אימה מאוד מסובכים. לצלם אפקטים כמו שיש בסרט, למשל שמעיפים למישהו את הלסת בפטיש, זה לא פשוט. יוצרי ?כלבת? כיוונו גבוה מבחינה טכנית והצליחו, לדעתי, לבצע את המשימה. זה נראה אמין לגמרי. מה שיפה כאן זה גם שהעלילה לא לגמרי מופרכת. יש סרטי אימה שבהם יש אלמנטים על-טבעיים, חייזרים, מפלצות וכולי. כאן הכול מוצדק פסיכולוגית. אין שום דבר שהוא לא מהעולם הזה. זה הישג. מדובר בסרט מאוד מפתיע שמתקשר עם סרטי האימה של הוליווד".
למה אין באמת אימה בישראל?
"קולנוע זה משהו אסקפיסטי. כיוון ששררה פה מציאות אימה אמיתית, מן הסתם לא חשבו לייצר סרט שהפוטנציאל שלו בעייתי. בנוסף, העשייה הטכנית מאוד מורכבת ומצריכה ניסיון. מאותה סיבה לא עשו מרדפי מכוניות בארץ. כדי שזה ייראה ממש טוב צריך לדעת איך לעשות".
ופתאום אנחנו עומדים בפני גל של סרטים כאלה, כש"כלבת" הוא רק הראשון.
"הדור החדש של היוצרים גדל על סרטים כמו 'צעקה'. ז'אנר סרטי האימה נכנס למיינסטרים, בקולנוע האמריקאי, במשחקי מחשב, בכל מקום. משהו קרה לנו בתור חברה. החברה שלנו הלכה ונעשתה יותר צינית, עברנו אמריקניזציה, ולכן סרטי האימה יכולים להתקבל יותר בתוך חברה שרוצה למתוח את שיאי התחושה בשביל להרגיש משהו".
גם בך יש מזה?
"ברור, אבל זה לא יוצא אל הפועל. זה יוצא רק על הבמה. האמנות אוהבת דברים קיצוניים. לשחקן כיף לשחק דמויות עם אלמנטים קיצוניים. אלימות היא כזו, ללא ספק. כשאני משחק אני אוהב להיות אלים. זה חומר גלם טוב לעוגה הזאת של המשחק".
מדובר בסט מאוד מסקרן. חוץ מהבמאים הצעירים, יש לא מעט כוכבים לצדך.
"העבודה שלי הייתה בעיקר מול ליאור אשכנזי, אניה בוקשטיין ויעל גרובגלס. עם שאר השחקנים לא עבדתי ישירות. אבל הייתה אווירה מאוד טובה מאחורי הקלעים".
אתה משתף פעולה עם אשכנזי גם בהצגה "בחורים טובים", שעולה עכשיו בבית ליסין.
"נכון, אנחנו מכירים 15 שנה. כיף לשחק איתו. יש לנו דינמיקה זוגית מאוד טובה. בהצגה אני מגלם את התובע הצבאי. זה תפקיד מרתק. אני לא שחקן קבוע ב'בית ליסין', אבל שמח מאוד על ההזדמנות שניתנה לי".
למרות שב"כלבת" וב"בחורים טובים" הוא על תקן שחקן, גבע חולם בכלל להתמקם גם מאחורי המצלמה. במכללת ספיר פתח בלימודי קולנוע, ועבר, כאמור, לגור בכפר עזה. "חשבתי שאם אני באמת רוצה להיכנס לעניין הזה יהיה לי טוב להתנתק מתל אביב ולהשתקע", הוא אומר. "כשהגעתי לבקר בקיבוץ פשוט התאהבתי במקום. זה היה בתקופת פריחה, והכול היה ירוק ומלבלב. הנגב הצפוני הוא אזור מקסים, אבל יש לך קסאם על הראש כל בוקר. באיזשהו שלב זה נהיה קשה. הפסקתי את הלימודים באמצע השנה השלישית. היה לי חשוב ללכת ולעשות סרטים, פחות לצאת עם תואר אקדמי. עשיתי שם שבעה סרטים קצרים. עכשיו אני עובד על שני פרויקטים בתור תסריטאי ובמאי. והחלום שלי הוא עדיין לעשות סרט באורך מלא. דרמה, לא אימה".
קינאת כשראית את קשלס ופפושדו מביימים את סרט הביכורים שלהם?
"מאוד קינאתי בהם. זו קנאה טובה, קנאה מדרבנת. אני כל הזמן חושב על סרט משלי. אני מחכה להשלים את התסריט שאני עובד עליו ואז נלך להביא כסף. היום אני מבין שהעשייה שלי צריכה להיות במקביל, גם בימוי וגם משחק. זה לא פשוט. יש עבודה רגשית ויש עבודה שכלתנית. בתור תסריטאי או במאי אתה עובד במבט-על, מסתכל מלמעלה במבט כולל על הדברים. בתור שחקן אסור לך לעשות את זה. זה מתנגש".
אני מבין שאתה לא שחקן מיוסר.
"לא, אני מאוד נהנה. אני נהנה לשחק ונהנה לראות חברים משחקים לידי. תיאטרון זה טקס עבורי. כמו כל פולחן דתי. הרי התיאטרון הראשון היה פולחן דתי בעצם. ההשתתפות בזה מאוד מהנה עבורי, מאוד מרגשת. זו יצירה שכל רגע מגיע עליה ציון, מגיע פידבק, מהקהל או מהשחקן שמולך. היצירה מתרחשת בזמן אמת. אין עריכה, אי אפשר לעצור".
ועכשיו אתה רוצה לעשות סרטים. לא משימה פשוטה בארץ.
"זו לא משימה פשוטה בשום מקום, נקודה. סרט זו אמנות קבוצתית. זה לא כמו פסל שעובד לבד בחציבה מתוך סלע. לעשות סרט זו עבודה של הרבה מאוד אנשים. בכלל, לעשות קולנוע טוב מצריך הרבה מאוד כסף, ניסיון, שאפתנות, דרייב. אנשים שמצליחים בעשיית סרטים הם אנשים שרואים את נקודת הסוף. כדי לעשות סרט, אתה חייב לראות את נקודת הסוף מהמילה הראשונה שאתה מקליד במעבד התמלילים. זה כמו ספרות. ברגע שאתה יודע את הסוף, הכול פשוט יותר. וצריך אופי של יזם. זה הרבה יותר מלהיות שחקן. חבר טוב שלי, השחקן עודד לאופולד, אמר לי פעם 'אתה יודע מה ההבדל בין מישהו שעשה סרט למישהו שלא עשה סרט? זה שהראשון עשה סרט'. מה זה אומר? שיש דברים שצריך פשוט לעשות אותם".
זה גם גיבוי למשחק, מקצוע שלא קל להתפרנס ממנו.
"אני לא חושב שקשה להתפרנס ממשחק. אולי רצף העבודה לא מובטח לך בתור שחקן, אבל אם אתה באמת מסור, אז אתה כן יכול לדעת כמה ומתי תעבוד. זה איכשהו מסתדר. אני מניח שאם הייתי רוצה שיהיה לי רכב מסוג 'האמר' לא הייתי פונה למקצוע הזה, אלא לאחד המקצועות החופשיים. למרות שגם במשחק יש אנשים עם 'האמר'. אני לא מתלונן".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם