גם בכוח וגם במוח: על "מגה מוח"
"מגה מוח" עובד טוב גם על ילדים וגם על מבוגרים. הילדים ייהנו מהאקשן ומהסלפסטיק, והמבוגרים גם משפע הרפרנסים התרבותיים
''מגה מוח'' (''Megamind''), ארה''ב 2010, 95 דקות
ראיון עם יחזקאל לזרוב, שמדבב את הגרסה העברית
שוב ושוב, במעין משחק חתול ועכבר שכבר מתיישן. אך במקרה אחת התוכניות של מגה מוח יוצאת לפועל והוא - להפתעת כולם, כולל הוא עצמו - מחסל את מטרו מן וכך משתלט על העיר. אבל אז הצרות באמת מתחילות: מגה מוח משתעמם בלי אויב נצחי לעבוד מולו. הוא מחליט ליצור אויב חדש שיילחם איתו בנוהל שפיתח עם מטרו מן, אבל גם התוכנית הזאת כמובן לא מתקדמת כמתוכנן וכל הסובבים מסתבכים במזימה.
"מגה מוח", סרט האנימציה החדש של דרימוורקס, הוא אחד מהסרטים האלה שהצופה לא מצפה מהם ליותר מדי, כי הוא כבר ראה יותר מדי כאלה, אבל הוא יוצא ממנו מופתע לטובה. גם ב"גנוב על הירח" החמוד, שיצא מוקדם יותר השנה, הדמות הראשית היא דווקא הבאד גאי ולא גיבור העל, ואלמנטים אחרים ב"מגה מוח" מזכירים סרטי אנימציה נוספים, למשל "משפחת סופר על", ועדיף לא לפרט עוד בשלב זה כדי לא לחשוף פרטי עלילה מסוימים.
למרות חוסר המקוריות העלילתי יוצרי הסרט, ובראשם הבמאי טום מקגראת (שביים קודם לכן את שני סרטי "מדגסקר" המוצלחים פחות), החדירו לסרט רעננות בשאר מרכיביו. המדבבים העיקריים-פרל, פיי, פיט וג'ונה היל בתפקיד צלם החדשות של רוקסן - מתאימים עצמם לדמות ופחות את הדמות אליהם, וכך מזהים פחות את קולותיהם במהלך הסרט.
מרענן. ''מגה מוח''
יח''צ
האנימציה יפה כצפוי, אבל מעבר לכך יש בסרט איזו נמרצות ואווירה עליזה. "מגה מוח" הוא קומדיה, ומטרתו ליצור כיף בקולנוע. הוא בהחלט מצליח. הוא תזזיתי, מהיר וסומך על צופיו, ותוך כדי כל זה בכל זאת טומן בחובו כמה הפתעות. אפשר בוודאי לייחס את הקלילות שלו גם ליועצים האמנותיים של הסרט - גיירמו דל טורו ("הלבוי") וג'סטין ת'רו ("איירון מן 2", "רעם טרופי"), חובבי קומיקס ידועים שגם היו בין מפיקי הסרט.
יש ב"מגה מוח" כמות רפרנסים מרשימה, אפילו יותר מהרגיל- מה שקרה גם ב"גנוב על הירח" - לאירועים ולאיקונים תרבותיים מודרניים. המחווה ההיסטרית למרלון ברנדו, שמשלבת שניים מתפקידיו הידועים, ממש נחרתת בזיכרון.
חובבי הקומיקס יוכלו למצוא בסרט גם התייחסויות
קטנות אך משמחות לגיבורי קומיקס מפורסמים. למרות שלפעמים נראה שבסרט השקיעו יותר מחשבה איך למשוך דווקא את הצופים המבוגרים (ולא רק בעזרת הרפרנסים - למשל באמצעות מוזיקת אייטיז השולטת בפסקול, אבל בצורה מוצלחת, ובאמצעות משחק בהגיית מילים), אך אין להבין שמדובר בסרט ציני ובטח שלא חתרני. אין מה לדאוג לגבי המסר שיעבור לצופים הצעירים יותר. הסרט עוסק יותר באגו, בחברות ובעזרה לזולת מאשר בצביעת הדמויות בשחור-לבן אידיאולוגי. הוא דוגל ביכולת של הסביבה להשפיע על האישיות, לרעה ולטובה, וכמעט אף פעם לא גולש לקיטש.
חוץ מזה, בשביל הילדים יש מספיק אקשן וסלפסטיק כדי שהם ייהנו ממנו וזהו. וכאמור, גם למבוגרים לא חסר מה לאהוב ביצירה המשעשעת הזאת.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם