בלי שכפ"ץ: על "עובדה"
הסופרטנקר שנבחר לתוכנית הבכורה של "עובדה" - מסע באפריקה בעקבות תאי הטרור של אלקאעידה - התעלה מעל הסטנדרטים הגבוהים ש"עובדה" הציבה לעצמה והביא לשיא את האפיקים בהם מצטיינת התוכנית
''עובדה'', חמישי, ערוץ 2
עובדה בשטח: ראיון עם אילנה דיין
זו מציאות בה תחקירי ההון-שלטון נחשבים לפסגת העיתונות המקומית. בעבודה החשובה הזו "עובדה" הייתה מחוץ לתמונה. פעם פלירטטה עם סיפורים חברתיים, אחר כך רקדה עם כוכבים ובעיקר הרשימה בתחום הצבאי (כן, למרות ובגלל התחקיר הכה חשוב על סרן ר.). את הוואקום התחקירי מילאו בהצלחה חלקית מאוד המתחרים מערוץ 10: " השבוע" עם מיקי רוזנטל וגם "המקור" של דרוקר ושלח (שבזמן שצפיתם בשפם של אסי עזר שיחררו תוכנית מסעירה על אסון השריפה והחלק הנעלם בפרשת אינס-ברלב ).
קשה לתרגם מסמכים וקבלות למוצר טלוויזיוני מפתה ו"עובדה" אף פעם לא ויתרה על עטיפה סקסית, גם כשמדובר בתחקירים בועטים או בסיפורים קורעי לב. לכן הצילום תמיד מרהיב, העריכה סוחפת והכתב עצמו נבנה כסוג של גיבור טלוויזיה שחבל על הזמן. הו אילנה.
בראיונות הפרומו דיברה דיין על אובדן האתוס העיתונאי. צפיתי לקבל בתוכנית הפתיחה, בה נהוג להציג לראווה את התותחים הגדולים, סוג של אני מאמין. הסופרטנקר שנבחר להרמת המסך - מסע באפריקה בעקבות תאי הטרור של אלקאעידה - התעלה אף מעל הסטנדרטים הגבוהים ש"עובדה" הציבה לעצמה והביא לשיא את האפיקים בהם מצטיינת התוכנית. דיין בלי שכפ"ץ, אבל עם מיקרופון לא מרפה, ובמאי הבית של "עובדה" גלעד טוקטלי המוכשר, לקחו את עצמם פרויקט שמעט גופי שידור יעזו בכלל להסתכל לכיוונו, כל שכן יבצעו בכזו אנינות טלביזיונית ואומץ של כתבי מלחמה. זו משימה אדירה ושאפתנית בסטדנדרטים מקומיים, אבל מתבקשת במונחים עיתונאים בסיסיים.
בוויס אובר מהפנט סיפרה דיין כיצד נולד טרוריסט איסלאמי באפריקה. מה התנאים החברתיים והכלכליים שמצמיחים את הזעם, מי הם ספקי התוכן של השנאה, כיצד נראית החממה בה הוא צומח. היא לא הסתפקה בצילומים וראיונות משכונת איסטלי בניירובי קניה, אלא חצתה את הגבול לאנרכיית הטרור בסומליה. גם אם לא נרשם הישג עיתונאי "מקובל" כמו ראיון עם בכיר בצבאות הג<יהאד, סיפורים שלא קראנו בעיתונות הזרה או תיעוד בזמן אמת של מחנות האימונים, ההישג יוצא הדופן של דיין היה בהתעקשות לספר לצופים המקומיים סיפור חשוב, רלוונטי, מעמיק, שטוף בנתונים וללכת כמה רחוק שאפשר.
המשימה בוצעה באופן מזהיר, והצופים זכו לאחת הכתבות המרתקות ביותר ששודרו כאן בחודשים האחרונים, בה הסקרנות של דיין לגעת, והמצלמה של טוקטלי שמתעדת כל רגע, מגיעים לשיא. עדויות הפליטים קטועי הגפיים שתיארו לא רק את אכזריותם של מילציות אל-שבאב האסלמיות, אלא ציירו את סיפורה העצוב של היבשת השחורה, היו מצמררים. "בסוף נשאר הפחד", אומרת דיין, אבל נראה שלרגע אחד היא לא נתנה לו לשבש את המשימה. מסע,
דווקא בכתבה הסוגרת - שיחה עם האקס מפיוזו יוסי הררי - נרשם ההישג העיתונאי המיידי: ראיון בלעדי עם אדם שמדבר ונותן לכאורה את כל כולו. אבל לאורך כל השיחה עם מנהיג כנופית יורים כותבים לא הרגשתי במה שונה "עובדה" מהגל העיתונאי הבלתי נסבל שהפך את עברייני ישראל לגיבורי תרבות. הררי עדיין נשאר אותו מרואיין רהוט ואנטליגנטי, שבסופו של יום בורר מה לשחרר ומה לא. המפגש של דיין לא הצליח להיבדל מעוד ראיונות עם החבר<ה הטובים. הררי, אפילו לרגע אחד, לא נאלץ להתעמת ולהביט על עולמו בהיקשר רחב יותר - מציאות אזרחית שומרת חוק, בה חיים רוב הצופים.
לאורך עשרים הדקות הצפויות הוא נותר בגבולות עצמו: השכונה, המשפחה, הקודים והכלא ודיין התקשתה לנערו. לא דקלום של זכרונות, מבקש הצופה הלא מעריץ, אלא עימות אתי, פסיכולוגי, רגשי. זו ההצדקה היחידה לבמה מרכזית. לכן - אפרופו אתוס עיתונאי - הראיון מקדם הריטיינג הזה היה צריך להידחק להמשך העונה, ולא לגזול רגע אחד מהמסע עוצר הנשימה ליבשת הנטושה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם