ביג בן: דברו יפה
יאיר לפיד מנסה להיות ממלכתי ומסיים טרחן, ליאם מ"האח הגדול" היא האינטלקטואלית היחידה בבית, קרן אן עושה כבוד ולסיום: האם התגלה פסל של מנחם בן בשיקאגו? תובנות השבוע
משהו לא טוב עובר על יאיר לפיד בזמן האחרון, בעיקר מאז רמז על האפשרות שייהפך לפוליטיקאי. משהו בו נעשה חלול, לא מעניין, כמו חליפה שאף אחד לא יוצא ממנה, אם להיזכר בשנינות צ'רצ'יל על ראש הממשלה אטלי. ואני אומר את זה בצער כי לבחור יש לפעמים הומור טוב מאוד וברק מסוים.
תמיד בלטה בו אמנם שטחיות מסוימת וחנטרישיות מסוימת אבל בשנה-שנתיים האחרונות מתלווה לזה איזושהי ממלכתיות מגוחכת, מעייפת ומשעממת, שהגיעה לאחד משיאיה האינפנטיליים בשבוע שעבר כשלפיד הקדיש עמוד שלם במוסף "7 ימים" כדי
בתחילה לא שמים לב ליו"ד מיותרת (או חסרה) אחת ואחר כך כל השלטון מידרדר. וואלה,
אלא שאין שחר לדברי לפיד. ואין כאן שום "שגיאת כתיב" כהגדרתו הבערה. נכון שהכתיב כאן לא אחיד. אז מה? בתנ"ך עצמו באותו פסוק ממש מופיעה למשל המילה "מנורה" פעמיים, פעם אחת עם ו"יו ופעם אחת בלי ו"יו. אז מה? אז התנ"ך לא אלוהי? לא, התנ"ך פשוט לא עוסק בשטויות (כי האחדת כתיב כפייתית היא שטויות).
אני אמנם פרשן של "האח הגדול" בשידורי קשת ועדיין אני מבטיח לכם להגיד את האמת ורק את האמת על כל התוכנית הזאת, שנתן זך מגדיר אותה כ"טינופת" (וברור שאין לו מושג מה בכלל הולך כאן), ואני מזהה במיטבה רגעי חסד גדולים של תיאטרון אנושי.
למשל, שיחה מדהימה ממש בערוץ 20 בין ליאם ליואב במהלך השבת האחרונה כשאשתי ואני הסתכלנו, מרותקים לחלוטין, בשיחה ברמה שקספירית או צ'כובית ממש בין שתי נפשות אינטליגנטיות במיוחד, כשליאם בעיקר משמיעה מונולוגים מלוטשים להפליא ומספרת על חייה בעברית מפוארת, ממש שילוב בין הלשון הכי גבוהה והכי לא קלישאית לבין ביטויי עגה מוחלטים (במקצועה, מתברר, שהיא עורכת לשונית).
והכול בכנות מוחלטת מיוסרת ותענוגית, ויואב צעיר מפתיע בהבנותיו, בן 21 מפגין יכולת הקשבה נדירה ופה ושם מעיר הערות עמוקות מהות. גם הוא, מתוך עלבונותיו ומתוך חייו. חבל שבמשדר המרכזי עצמו ראינו רק הד קלוש וקצת פארודי לאופייה של ליאם שנתפסה אומרת לאחת התאומות הנחמדות משהו על "אקלקטיות" ועל הכישרון לדעת אל מי אתה מדבר ולהתאים את השפה ואת ההתכוונות הרגשית אליו, וממש באותו רגע נכשלה בדיוק בעניין זה ולא הבינה אל מי היא מדברת.
גם מוחות מזהירים הם פתטיים לפעמים. ובכל זאת, אני מודיע חד וחלק: אם הקהל מדיח את ליאם אני מאבד את העניין בתוכנית. נחוץ לי לפחות אינטלקטואל אמיתי אחד (וזה לא יורם, לא עמיר, לא עתי ואפילו לא הגמד) כדי להשאיר אותי מול המסך. הפעם זאת ליאם.
שוב ושוב שמעתי בגלגל"צ שיר באנגלית שהקסים אותי במילותיו, בלחן שלו, בביצוע הצעיר, הענוג, הנשי והמכושף. My name is trouble my first name's a mess
שרה הזמרת. אפילו סיפרתי עליו לבתי. איזה יופי. איך היינו מתרגמים לעברית? "קוראים לי צרה ושמי הפרטי הוא בלגן"? לא נשמע ממש טוב בעברית, ואז גיליתי שהשיר הנפלא הזה הוא בעצם שלנו כי היוצרת והזמרת שלו איננה אלא קרן אן הישראלית שפרצה גם לצרפת ולאמריקה. איזה יופי, פעם שנייה.
שוב קראנו בעיתונים על מעצרו של דרורי "המוח" (כשם רב המכר הפרימיטיבי שלו) בגין חשד לפריצה חדשה לכספת כלשהי ותמיד חוזרת אליי אותה אסוציאציה לגביו כשאני נזכר בסיפור המופתי שסיפר פעם על הרגע שבו הגיע במכוניתו לשוק מחנה יהודה לאחר שהצליח לצאת בשלום עם שלל כבד משוד כלשהו והודה לאלוהים על שהצליח את דרכו וממש באותו רגע של הודיה ותפילה ניפצו בלשים של היחידה המרכזית את שמשות מכוניתו ושמו עליו אזיקים. זה מה שקורה למי שמודה לאלוהים על פשע. לפחות אל תערבו את אלוהים בעניינים המגעילים האלה. הוא יראה לבד.
פרישתו של אורי סלעי מעריכת ערוץ 24 צריכה כמובן לשים קץ לעונש הגדול הזה שנקרא השתלטות הזמר המזרחי על חיינו. לא ככה?
אנחנו זוכרים, אני מקווה, את גלעד עדין. מי ששימש פעם מגיש חדשות והפך להיות אחר-כך לראש מערכת החדשות בערוץ 10 עד שפרש לטובת עיסוקים אחרים. אז ככה. פגשתי אותו לפני כמה שבועות באיזשהו כנס, והוא סיפר לי במפתיע כי בתערוכה כלשהי בשיקגו הוא מצא ארבעה פסלים שלי מוצבים לתפארה. "פסלים? שלי? בשיקגו?". אתה בטוח? שאלתי. "כן, זה אתה", אישר עדין, וסיפר עוד שהעביר את הצילומים ל"רואים עולם" ואם לא ישודרו שם, ישלח לי לאי-מייל.
טוב, הצילומים לא שודרו כנראה, ועדין אכן שלח לי לאי-מייל כהבטחתו מיקבץ של ארבעה צילומי פסלים, בהם נראה מישהו שמן להחליא, מנופח עד אימה, אמריקאי כנראה, שמשהו במיתווה פניו אכן דומה לי במידה מסויימת, אני לא יכול להכחיש, אבל כל המעטפת השומנית הנוראית , עם כל הכבוד, היא לא שלי, ככל שאני יכול לשפוט. זה היה בהחלט מעליב, ובכל זאת עורר בי פרצי צחוק עזים. לכן הודיתי לגלעד באי-מייל, אישרתי , כפולני נאמן המסתיר את עלבונו, שזה אכן מקסים ושאלתי אותו אם יש לו הוכחה שזה אני. "לא", ענה לי גלעד, "זה רק דמיוני הקודח". תעזרו לי, ילדים, למצוא איפה מתחבא מנחם בתוך הפסלים האלה. אז נכון שאני נוטה להשוויץ ולהתנפח באופן בלתי נסבל לפעמים, אבל האם אני באמת מנופח עד כדי כך?
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם