יחי המלך: על "נאום המלך"
הסרט "נאום המלך", שעולה היום, הוא מופע תיאטרון מהודק צפוי למדי ולא מספיק ביקורתי כלפי מוסד המונרכיה האנגלית. אבל הוא יביא לקולין פירת' את האוסקר
פעם נוספת נאלץ מטופל, איש לונדון, להתייצב לבחינה בעל פה אצל מומחה להיגוי, מין פרופסור היגנס שכזה, ולגלגל בלשונו הקהה את המקבילה האנגלית לגנן גידל דגן בגן. האירוניה שבסיטואציה הזו מתבטאת בהיפוך העלילתי המחושב. אם ב"פיגמליון" השתדל אותו היגנס קפדני לאלף את לייזה דוליטל ולהפוך אותה לחיית השעשועים של החברה הגבוהה, הרי שבסרט החדש "נאום המלך" נאלץ התלמיד, בן משפחת המלוכה, להתאמן קשות בפונטיקה נאותה כדי להתקבל כהלכה אצל פשוטי העם.
דומה שחלק ניכר מתהילתו של "נאום המלך", שלראשו נקשרים באחרונה כתרים ודברי הלל מופלגים, נובע מאותה גישה מודעת לעצמה העושה שימוש בזיכרון הקולקטיבי שיש למרבית הצופים שצלחו כבר את "פיגמליון/גבירתי הנאווה" וכמהים להציב מראה הפוכה אל מול אותו מבנה עלילתי, הלוקח בחשבון את זכויות היתר של בני האצולה הבריטית ומשתדל לרוקן אותן לפחות חלק מהן מתוכנן הפומפוזי.
ועיקרי המעשה הם אלה: הדוכס יורק, בנו השני של ג'ורג' החמישי - מלך בריטניה מאז 1910 - לוקה בגמגום המפריע לו למלא את חובותיו בציבור כמייצג רוח הממלכה. לא עזרו כל המומחים לשיפור הדיבור שנזעקו להציע מזור לנסיך והוא תקוע בעילגות ההיגוי שלו ובבושה הטבעית המתלווה אליה.
אשתו השאפתנית גוררת אותו משרלטן אחד למטפל אחר עד שבני הזוג המלכותי מגיעים לסטודיו של טיפוס אקסצנטרי ממוצא אוסטרלי, דוקטור לוג כינויו, שבטוח כי הוא זה שיצליח לשלות את הפציינט החשוב משלוליות העלבון שבהן הוא מדשדש.
במקביל שוקעת הממלכה המאוחדת במשבר חוקתי כבד. המלך ג'ורג' החמישי מסתלק מהעולם ב-1936 ובנו בכורו, אידיוט מדופלם, מוכתר כמלך אדוארד השמיני. אלא שמלך זה, בעל פתיל תפוגה קצר, חושק להינשא לגרושה אמריקנית, וואליס סימפסון שמה, ובכך מפקיע את זכותו לשבת על כס המלוכה.
אין ברירה, אחיו הצעיר ממנו, הדוכס מיורק, מחויב להחליפו כדייר הקבע בארמון בקינגהאם. אלא שהכול יודעים שגם פה טמון מוקש גדול - הוא הרי המגמגם הלאומי.
יצליח או לא יצליח? יוכל למלא את חובתו הקדושה ולהוציא מפיו שני משפטים רצופים או שיכלים את פרצופה של האימפריה הבריטית כולה? לקראת טקס ההכתרה בכנסיית ווסטמינסטר נכנסים לכוננות על, בעצם למחנה אימונים, המאמן האוסטרלי לוג והחניך הרויאליסטי שלו שעדיין מלעלע בלשונו.
התוצאה: "נאום המלך" נראה ומרגיש לעתים כאילו הוא גרסת כיסוי ל"רוקי" או ל"מיליון דולר בייבי" שבהם הוטלה על מאמני אגרוף האחריות על חניכיהם, שמחויבים לעמוד במבחן הקשה על שאינם ממש מתאימים להגדרת הצ'מפ.
בעיקרון "נאום המלך" הוא מופע תיאטרון מהודק, צפוי למדי, המסתייע לצורך גלגול העלילה במעט אתרי התרחשות ולכן הוא קל להפקה. כל זאת, בהנחה ששני השחקנים המרכזיים בסיפור - בן המלך והמרפא - יצליחו לבצע את התפקידים הברורים מאליהם באופן וירטואוזי וראוותני. וזה אכן מה שקורה על הבד.
קריאה זו ישמיע בוודאי בעוד כמה שבועות קולין פירת' כשיוכתר בפרס הנחשק של האקדמיה בלוס אנג'לס. אין סיכוי ממש כך שמישהו יעמוד בדרכו אל הפסלון המוזהב. פירת', כבר 25 שנה בביזנס של המשחק בסרטים, אסף אליו תפקיד שכל שחקן חולם עליו - גילום דמות של מגמגם. זה אפילו עולה על דמות של משופם, אוטיסט, צולע או בעל גבנון. כולם פגמים, כלומר עזרים טכניים מובהקים, המשמשים כציר איתן סביבו ניתן לשלוף עוד ועוד טריקים של משחק. אין קולע יותר בעבור שחקנים מהזן הווירטואוזי מאשר כניסה לדמותו של מי שמתקשה בהגייה. פרטים נוספים ניתן לקבל אצל דרק ג'קובי שרכב על גלי ההצלחה העולמית בעקבות הסדרה "אני קלאודיוס".
מולו מתייצב ג'פרי ראש האוסטרלי, שכבר מזמן גבה מהאקדמיה את האוסקר שלו בגין ביצוע תפקיד הפסנתרן המטורלל ב"ניצוצות". ראש, על פי מיטב המסורת התיאטרלית של לורנס אוליבייה או איאן מקלין, מגלם פה דמות גדולה מהחיים, כזו שאינה מתביישת לרדות בשועים וברוזנים משל הוא יודה הננסי, המדריך הרוחני של שבט הג'דאיי מ"מלחמת הכוכבים".
ברקע הסיפור על אודות ג'ורג' החמישי ושני בניו: המלכים אדוארד השמיני וג'ורג' השישי, מצויים מטענים שושלתיים והיסטוריים כבדים למדי שהסרט נוגע לא נוגע בהם. כידוע, מוצאו של בית המלוכה הבריטי הוא ממשפחת באטנברג הגרמנית, אך עם פרוץ מלחמת העולם ה-1 שבה התייצבה הממלכה המאוחדת כנגד גרמניה המיליטריסטית אץ ג'ורג' החמישי להמיר את שם המשפחה למאונטבאטן, שזה בעצם באטנברג באנגלית. הצורך לבדל בין שני המחנות הנלחמים זה בזה כמו נעלם עם סיום המלחמה העולמית הראשונה והבסתה של גרמניה. על רקע זה ניתן אולי
עם פרישתו מכס המלוכה של אדוארד והחלפתו באחיו המגמגם כמו הותנע מחדש העימות בין המדינות, כאשר הפעם הגרמנים אוחזים בנשק יום הדין - יכולתו הרטורית הגאונית של הפיהרר אדולף היטלר לעומת לשונו הרפה של היריב הלונדוני ג'ורג' השישי. מובן שהסרט האפוי ברוח שמרנית
בורגנית שלא שואפת לעורר שדים רדומים בבקבוק אינו מרחיב בעניין הקשר הנאצי של אדוארד השמיני.
למען האמת, אחת הבעיות הבסיסיות שלו קשורה לאופן ההתייחסות נטול הביקורת אל מוסד המונרכיה האנגלית, שמוצגת כאן ללא קריצה, ללא ערעור חתרני תחתיה.
במאי הסרט, תום הופר, מתמחה בטיפול בדמויות היסטוריות ובין היתר שחזר בעבור הטלוויזיה והקולנוע את חייהם ואת פועלם של המלכה אליזבת הראשונה, הנשיא האמריקני השני, ג'ון אדמס, מאמן הכדורגל בריאן קלאף וכן הלורד האנגלי לונגפורד שלפני שני עשורים משך אליו אש ציבורית כשכונן מערכת יחסים עם רוצחת סדרתית.
שותפו ל"נאום המלך" הוא התסריטאי דיוויד זיידלר, שבעברו התמקד אף הוא בדמויות היסטוריות דוגמת טאקר ממציא המכונית החסכונית או הקיסרית סוראיה, אחת מנשות השאח המודח של איראן.
אל עבודתם הקורקטית של הופר וזיידלר מצטרפים גם השחקנים מייקל גאמבון (ג'ורג' החמישי), קלייר בלום (אשתו המלכה מרי), הלנה בונהם קארטר (אליזבת, אשת ג'ורג' השישי), טימותי ספול (צ'רצ'יל) ודרק ג'קובי (הארכיבישוף מקנטרבורי). על כל התותחים הללו מאפיל גאי פירס המגלם באופן קולע ומשכנע את הדמות הרעה בחזיון המלכותי הנוכחי - המלך הטיפש אדוארד השמיני.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם