שידורי ההסוואה לישראל: על "קולה של אמא"
"קולה של אמא", תוכנית הרדיו הותיקה, עברה הסבה לשידור בערוץ 2. מופע היח"צ שקיבלנו מתאים לתחנה צבאית ופחות לטלוויזיה מסחרית
פסקול ייסורי הבדידות. "קולה של אמא" צילום מסך
הנה עולה המנגינה והתמונות מרחפות. יום שישי, בדרך לעוד שבת בבסיס מאובק על הגבול. הקול הנעים והרך של המנחה מנסה להרגיע את התחושה הקשה, אבל רק מקצין את הרגשות. התוכנית "קולה של אמא" הפכה עבורי במהלך השירות הצבאי לפסקול ייסורי הבדידות. "אמא יקרה, אני רוצה לדבר אתך", מנשה מנער אותי, רגע לפני שהדכדוך עולה. "כמה זמן לא ראית את בנך החייל? לא דיברת איתו? לא שמעת ממנו? גם אם שלח אס-אם-אס לפני כמה דקות, לך זה לא מספיק. את צריכה לראות שהכל בסדר, שהכל טוב. אז בשביל אנחנו כאן. שולחים לך אותו הביתה".
מנשה לא צריך לשלוח את החייל הביתה. אמא שלו היא זו ששלחה אותו לצבא: להילחם, להסתכן, להתקדם, להגן על המדינה, להרוג, להיהרג. זה נשמע נורא, אבל זה צבא. אבל את האמהות שלנו אנחנו מעדיפים בוכות, מיוסרות ומכינות שניצלים לילדים. משום מה תמיד הן יוצאות נקיות, כאילו אין להן אחריות בסיפור הזה. רק האינסטינקט האמהי הנפלא, זה הרוצה לגונן על הבנים (ולא בדיעבד), יכול לאזן את המצ'ואיזם שמשגר בעיניים עצומות כל פספוס לשדה הקרב.
מנשה מעביר את השידור לפלוגת טירונים בזיקים, שם צוות המפקדים לקח פיקוד על המצלמה. "רציתי לעשות צבא כמו שצריך", מסבירה המ"כית שני תאייר, הבחורה היחידה בשטח, ורעד חזק עובר בגופי. לי יש זיכרונות קצת שונים מאלו שעולים בשידורי היח"צ האלו. לחברים שלי יש זיכרונות קצת שונים. לכל מי שאני מכיר יש זיכרונות שונים. את שידורי ההסוואה לישראל אני מעדיף שישדרו בתחנה הצבאית.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם