ביג בן: על מה הגאווה?
היציאה מהארון של נתן סלור, הנכד של אלתרמן, גורם למנחם בן לשוב ולהצהיר כי הומוסקסואליות היא מגפה מנטאלית ותרבותית. וגם, "החברים של נאור" היא סדרה נחותה ויאיר גרבוז ממשיך לעצבן. תובנות השבוע
אני שוב מצטער לבאס, אבל הווידוי של המוזיקאי המחונן נתן סלור, הבן של תרצה אתר והנכד של אלתרמן, ב"7 ימים" שגם הוא הומו וגם הוא יצא מהארון דכדך אותי יותר מבדרך כלל. כי מילא הראל סקעת, בחור נחמד וזמר נחמד כמובן, שנצנץ אלינו שלא באשמתו עם פטמות בן הזוג שלו בשבוע שעבר בשער "רייטינג", אבל הנכד של אלתרמן?
בואו להיות חברים של "רייטינג" בפייסבוק!
והרי לא היה אוהב נשים כאלתרמן: "בתי, שנותיי חודלות לרוץ לקראת המוות/ בהתגלות ברכך מבעד לשמלה", הוא כתב, בין השאר. ואני שואל את עצמי: מה בתרבות שלנו הרחיק את מיטב הבחורים מאהבת הנשים העצומה הזאת? מה עשינו להם שהם התרחקו מהאמת הטבעית הזאת של החושים ושל הגוף? מה גרם לתודעה שלהם להיות מוסטת אל החורים הגבריים העגמומיים במקום לבחור בפתחים הנשיים הנדיבים? להעדיף ריח גוף גברי על ריח גוף נשי? איך אפשר? ואל תגידו לי ש"נולדים עם זה".
נו באמת. מדובר לדעתי בסוג של מגפה מנטאלית ותרבותית, שלא כאן המקום לעסוק במרכיביה. והם רבים ורעים. ואני חוזר ואומר: כמה מהאנשים הכי מקסימים שאני מכיר הם הומואים. ועדיין ההומוסקסואליות עצמה נראית לי כטעות פנימית חמורה. עניין דוחה מאין כמוהו. איך קלקלנו את הדור. תסלחו לי, אה?
2. החברים של אחור
"החברים של נאור" היא סדרה נחותה ומגעילה, הספיקה לי רפליקה אחת כדי לזפזפ הלאה. "אם אתה נוגע באחותי, אני פותח לך את התחת" (שאומר נער בן 14). בעיניכם זה מצחיק. בעיניי זו תחתית הביוב של התרבות הישראלית.
3. "הארץ" נגד קובי אוז.
"ועדת המדרוג", המדרגת את תרבות חיינו במוסף הארץ , היא בדרך כלל מופע של סנוביות לבנטינית (כלומר מהסוג שמת להיראות אירופי, בלי להבין כמה אירופה כבר לא מבריקה מזמן), ובז לכל דבר שיש בו מהות עברית אמיתית. לא מפתיע לכן ש?ועדת המדרוג? לעגה בשבוע שעבר לקובי אוז, שתקליטו החדש "מזמורים נוספים? מציג לנו את היופי הגדול במזמורים עבריים ישנים, כמו "על שפת ים כנרת/ ארמון רב תפארת", או פיוטים עתיקים יפהפיים כמו "חמדת ימים"? או הלחנה חדשה יפה להפליא של קובי לשיר של ביאליק "על לבבכם ששמם".?כן , אני מבין ש"התפילה לשלום המדינה" הוציאה את מוסף "הארץ" מהכלים, שהרי הוא טורח גם לספר לנו, בראש "ועדת המדרוג", שגולדסטון לא ניקה את ישראל ועדיין רובצים עלינו "חטאי עופרת יצוקה". כמה שאתם מגעילים, מותקים.
4. גרבוז, שתוק.
אז יאיר גרבוז הנודניק, הבנאליזטור של השמאל הבנאלי, שאומר תמיד מה שמצפים ממקורנף שמאלני שטוח, ארך שיער וקצר דעת להגיד, קורא עכשיו לחרם אמנים על פסטיבל אהבה בים המלח, כי מצפה שלם, שבו אמור הפסטיבל להתקיים, הוא התנחלות לא חוקית בעיניו. ואני מבטיח לגרבוז מראש שיוזמתו המשעממת תיכשל, שאף אחד מהאמנים הנפלאים שפנה אליהם - יהודה פוליקר, אביתר בנאי, מיכה שטרית, ארקדי דוכין, ישי לוי, אהוד בנאי, משה לוי, להקת ג?ירפות, מוש בן ארי, הדג נחש, שלומי שבן, שולי רנד - לא ייענה לחרם הדבילי הזה. יש גבול לניג'וס.
5. ג'וליאנו מר, חבל שלא הספקנו.
דווקא ג'וליאנו מר, שחקן נפלא (ראיתם אותו בסרט על זוהר ארגוב?), עם כל שנאתו לישראל, על רקע הביוגרפיה שלו כבן לאב ערבי ואם יהודייה, היה הרבה יותר סימפטי בעיניי מגרבוז. להקים תיאטרון בג'נין ולהציג את "אליס בארץ הפלאות? זה מעשה אהבה אמיתי שהיינו צריכים לחבק. ולהזמין את התיאטרון הזה להציג כאן בתל אביב, לחבק את הילדים הפלסטינים ואת ג'וליאנו מר גם. חבל שלא הספקנו.
למדור הספרותי של מנחם בן, "קו המשווה", לחצו כאן
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם