יד הגורל: על "127 שעות"
"127 שעות " מצליח בצורה מרשימה בביצוע המשימה הכמעט בלתי אפשרית של תיאור גבר לכוד
''127 שעות '', ארה''ב 2010
עלילה עם בשר. "127 שעות" מתוך הסרט
חמש יממות ועוד שליש היממה נמשך מסעו של ארון רלסטון אל האבדון ובחזרה. היה זה מסע פיזי ומנטאלי מתיש, ששולבו בו גם אלמנטים דתיים. רלסטון יצא בקיץ 2003 לבדו למסע שוטטות ברחבי בלו ג'ון קניון שבמדבריות יוטה. במהלך טיפוס על אחד הצוקים הוא מעד אל תוך ערוץ צר וידו נותרה תפוסה מתחת לכובד משקלו של סלע מידרדר.
רלסטון, בעל הכשרה של מהנדס, החל לתכנן את מסע ההיחלצות שלו. לצד מיומנויות מקצועיות בתחום ההישרדות הפיזית, לא ויתר האסיר המפוכח על תיעוד עצמי, תוך שהוא מנצל את מסרטת הווידיאו הצמודה אליו דרך קבע על מנת להשמיע שפע של חידודי לשון לצד הכתבה דקדקנית של צוואה לקרוביו המרוחקים ממנו באותם רגעים, שנראו כרגעיו האחרונים. מול רלסטון ניצבה ההכרה שהאפשרות היחידה שלו לצאת חי מהמלכודת היא כריתה עצמית של היד התפוסה.
באמצעות להב של אולר שוויצרי גדע רלסטון את ידו והשאר כבר סופר באוטוביוגרפיה שפרסם מאוחר יותר, ובמאות תוכניות אירוח טלוויזיונית שאליהן הוזמן. דני בויל ("טריינספוטינג", "28 ימים אחרי", "נער החידות ממומבאי") שנמשך דרך קבע אל תיאורים של הצדדים הכעורים של הקיום - צריכת הירואין, קניבליזם, חיים בתוך רפש - נטל על עצמו משימה קולנועית שהיא בלתי אפשרית לכאורה; להעביר אל הבד את אותו רצף בן 127 שעות, שבהן רלסטון שהה מתחת לסלע.
בדרמה שאפתנית, נטולת דיאלוגים, המנסה לגולל סיפור שאין בו שום מעורבות חיצונית, ורובו ככולו מתרחש בתוך תודעתו של הגבר הלכוד בערוץ הקניון היבש. בויל בוחר לצלוח את המשימה הקולנועית הקשה תוך הסתייעות במגוון טריקים חזותיים - מסך מפוצל, צילומי וידיאו רועדים בכוונה, הכפלת תמונה, פלאשים קצרים מהעבר, החולפים במוחו של רלסטון - המרחיבים את אופקי המסך הגדול, ומאפשרים לו כינון של מעין עלילה עם בשר.
מיומנות הבימוי של בויל, המסתייע בצמד צלמים - אנטוני דוד מנטלה ואנריקה צ'דיאק - העושים פה עבודה מרשימה, שעיקרה בחירת זוויות הצצה מפתיעות, בלתי צפויות מהבחינה הוויזואלית. עם כל הכבוד ליכולות בימוי, צילום, העיטור המוסיקלי והעריכה הקצבית, ברור כי בלי שחקן שיוכל להחזיק לבדו את הבד במשך שעה וחצי, "127 שעות " היה נותר רעיון בלתי ממומש. למזלו של בויל הוא ליהק לתפקיד רלסטון את ג'יימס פרנקו, המעצב ברגישות רבה את הלוחם הבודד בגורלו. רזה, סגפני ותלוי בין שמים וארץ, כשידו לכודה, מזכיר פרנקו בהרבה סצינות את האופן הגראפי שאמני ימי הביניים והרנסנס תיארו באמצעותו של מעמד הצליבה של ישו. קשה להאמין שבויל לא שם לב לזה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם