חוכמת הפיתה: ראיון עם אלין לוי
שנה אחרי שיצאה מבית "האח הגדול", אלין לוי מסרבת לתת למשהו או למישהו לקלקל לה את מצב הרוח הטוב: לא לפרידה מאלישי כדיר, על פי תוכנית א' אב ילדיה. לא לאנשים ברחוב, שאומרים לה שהיא יצאה בתוכנית פיתה. אפילו לא לזיכרונות מאבא ומהמעון לנשים מוכות. ככה זה כשהעולם שלך מלא בפרחים ופרפרים
"אז אם שואלים אותי למה אלישי ואני נפרדנו, אני מנסה להעביר נושא. אני לא נכנסת לסיבות כי אני יכולה לבכות באמצע. אם ממש עוברים את הגבול, אני אשאל שאלה בחזרה. מישהו שאל אותי למשל על אלישי, אז שאלתי אותו, מה קורה עם אשתך? שירגיש מה זה. הוא, אגב, שאל אותי איך אני יודעת שהוא נשוי. אין לי מושג שהוא נשוי, וזה בדיוק העניין. אני לא יודעת עליך כלום, ואתה לא יודע כלום עליי".
קצת יותר משנה עברה מאז שלוי יצאה מבית "האח הגדול". את השנה החולפת חילקה בין שלל עיסוקי פוסט-האח: כתבת ב"חדשות הבידור", משחק בהצגה "אנה ומלך סיאם" ובסדרות הטלוויזיה "שועלים" ו"תמרות עשן", הופעה ברחבי הארץ במופע קסמים, הנחיה בערוץ הילדים ובניקולודיאון, ופטפוט בתוכנית "מ'שתגידי", שחוזרת ביולי לעונה שנייה בקשת; ובין מחנה פיקוד העורף ברמלה-לוד, שם שימשה כפקידתו של מפקד המחנה, אדם בעל חיבה מיוחדת לצחצוח המשרד בכמויות חריגות של אקונומיקה.
"בפעם הראשונה שהגעתי למחנה המפקד אמר לי, 'אלין, אני רוצה להיחנק מאקונומיקה'. אמרתי לו שאין בעיה. הייתי שופכת כמויות רציניות והוא בקושי נשם אבל עדיין היה אומר לי, 'יופי, כל הכבוד'. הוא אמר לי שהוא לא יודע מה הוא יעשה כשאני אשתחרר".
בימים אלה היא נמצאת בחופשת שחרור. לפני כמה ימים עברה לתל אביב, מנסה בזהירות לבנות לה אולי-קריירה. אבל עם כל הכבוד ל"שועלים", את הפרסום הגדול שלה חבה לוי בת ה-20 עדיין, ל"האח הגדול", התוכנית שגאלה אותה משנים ארוכות של אודישנים עקרים, מאז נרשמה בגיל 16 לסוכנות דוגמנות.
"אחד המלהקים איתר אותי דרך פייסבוק", היא מספרת. "לא רציתי ללכת בכלל לאודישן, חשבתי שאין הרבה סיכוי שיקרה עם זה משהו. אבל בארוחת בוקר סיפרתי על זה לאמא שלי, והיא אמרה שאם אני מנסה, בטוח לוקחים אותי. היא זאת שרשמה אותי, ובאמת באודישן מאוד נהניתי. ישבתי עם יורם זק והייתה רבע שעה של צחוקים ושל כיף. בכל זאת לא חיכיתי אחרי הפגישה לטלפון, אבל הוא הגיע".
בטלפון השני הוזמנה לוי לדינמיקה קבוצתית. שם היא הכירה משתתפת אחרת שלימים תיכנס איתה לבית, שרה לוין, שהותירה חותם מסוים על תקן הפולנייה עם השיער הארוג. "היא שיגעה אותי", נזכרת לוין.
לוי לוהקה בעיקר על תקן הבלונדינית הלא חכמה במיוחד, סטיגמה שהיא מודעת אליה גם היום. היא מספרת שעד עכשיו ניגשים אליה ברחוב ואומרים לה שהיא יצאה בתוכנית פיתה. היא טוענת שזה לא ממש משנה לה. "הסטיגמות יותר גדולות מכולנו, אבל בסופו של דבר זו תוכנית טלוויזיה. אז בתוכנית טלוויזיה הראו אותי ככה, אז מה? אני ועוד 15 אנשים עברנו את האודישן, מכל המדינה הזו. זה אומר שיש בי משהו. זה מילדות, גדלתי בהרגשה שיש בי משהו שונה. אמא שלי עשתה לי שטיפת מוח שאני מיוחדת".
ובכל זאת, קשה להיות אדיש לגמרי לתדמית הציבורית שלך, בעיקר כשאתה מחפש את אור המצלמות.
"אני בחיים לא אזכור את זה כמשהו רע ולא משנה מה יגידו. מגיל צעיר חיפשתי הזדמנות ותמיד אמרו לי שאין מצב שאצליח בלי קשרים, אבל אמרתי לעצמי שאני לא אוותר. אז בסוף נתנו לי הזדמנות. שבועיים אחרי שיצאתי משם, חשבתי רק איך אני גורמת לזה שיראו שיש לי כישרון. איך אני מצדיקה את זה שבחרו בי מלכתחילה. והנה, הראיתי שאני לא מה שחשבו שאני, רק בזכות עבודה קשה. ומי שחושב שזה עדיין ככה, שייהנה".
לוי היא ים של אושר, יופי טופי ואנרגיה מתפרצת. טפלון לדברים מעציבים. וגם אם איזו מחשבה לא נעימה בטעות נכנסת, היא לא תישאר שם הרבה זמן. "לא הרבה אנשים רואים אותי עצובה", היא אומרת. "אני מפחדת להיות עצובה. בגלל זה, כשאני עצובה אני לא אוהבת להודות בזה. כי אני נורא פוחדת. אני אומרת לעצמי, איך אני יכולה לא להיות שמחה, עם כל מה שיש לי ועם כל מה שקורה לי? אני כל הזמן אומרת לעצמי: אלין, הכל טוב. אל תשכחי את זה. אני חיה באשליה שזה עולם יפה ומדהים של פרחים ופרפרים. כשקורה משהו רע אני פשוט בהלם. איך קורים דברים כאלה? משהו לא בסדר".
ואם מישהו פוגע בך?
"אני מודעת לזה שלא אוהבים אותי, אבל לא בא לי לבוא ולדבר עם אנשים מתוך תחושה לא טובה. זה יכול לקרות בראיונות, זה יכול לקרות עם אנשים ברחוב. המקום היחידי שמוציא אותי מהעולם היפה זה אם מישהו אומר משהו על המשפחה שלי. אני יכולה להרביץ ממש למישהו שיפגע בבן משפחה שלי. להרביץ על אמת, לא בצורה מטאפורית. כשפוגעים בי אני גם לא לומדת לקח לפעם הבאה, כי לא בא לי. אני חיה בסרט שאני מאוד אוהבת".
אבל אפילו על אלין לא הצליח לדלג משבר היום שאחרי המסורתי. "כשיצאתי מ'האח הגדול' הייתי בבלגן. לא הבנתי מה אני צריכה לעשות, עם מי לדבר, למי להאמין. היה לי מוזר שכולם מתייחסים לזה כאל תוכנית טלוויזיה בזמן שבשבילי אלה היו החיים. אמא שלי והמשפחה שלי עברו תקופה נוראית. ממש כאב להם פיזית לראות אותי סובלת ולדעת שהם לא יכולים לעשות כלום. נניח כל הדיבורים על זה שקורה משהו ביני לבין אלירז, בזמן שאני ואלישי היינו ביחד. לכל משפחה יש משבר וזה היה המשבר שלנו. האחים שלי, בני שבע ו-13, עברו סרט בבית ספר. כל הזמן היו מדברים איתם עליי ועל מה שקורה לי בתוך הבית. גם אמא שלי הייתה ממש תשושה, מרוקנת מאנרגיה. את יודעת מה זה הרדיפה אחרי אס-אם-אסים? גם ההדחות זה לא מה שכולם חושבים. זה לא, 'איזה כיף, נשארתי עוד שבוע בבית'. בשביל המשתתפים זה עניין של חיים או מוות, והמשפחה שלך תעשה הכל בשביל שתישארי שם, כולל להתקשר לכל העולם ולהתחנן שישלחו אס-אס-אסים".
הרומן עם כדיר, שלהט אל מול פני האומה כשהייתה בבית "האח", נגמר לפני כחצי שנה, אחרי שנתיים שכללו גם מגורים משותפים. "הפרידה קרתה שלושה ימים לפני שעלינו עם ההצגה 'אנה ומלך סיאם'", היא נזכרת. "בהצגה שיחקתי נסיכה מאוהבת מאושרת, ובלילה הייתי בוכה. ככה ארבע הצגות ביום. היה לי קשה ממש. חייתי באשליה קשה שאלישי יהיה האבא שלי הילדים שלי, ואז פתאום מגיעה ההבנה שזה לא יקרה, אחרי תקופה ארוכה של חצי שנה שניסינו וזה לא עבד. הייתי יושבת בלי מבט בעיניים ורק חושבת, וכמה דקות אחר כך הייתי צריכה לעלות לבמה. אבל ההצגה הזו הצילה אותי בזמן הפרידה. גם האנשים מסביבי עזרו לי ממש. הם לא עזבו אותי לרגע, קנו לי שוקולדים וממתקים אחרים".
עכשיו היא לבד. "זו הייתה הפרידה הראשונה שלי, אבל אני לא רוצה להיכנס לשום קשר חדש עכשיו. אני לא יכולה להרשות לעצמי להיות תלויה במישהו אחר".
לוי נולדה באוקראינה. אביה, שהיה חירש אילם, הכה את אמה במשך שנים. את התקופה ההיא היא כמעט לא זוכרת. היא זוכרת שברי תמונות של גדר בית בצבע תכלת, ואת זה שאבא שלה היה מסמן תמיד לאמה על שהולך לקרות, כדי שאמה תיקח אותה לחדר לפני שהרעה תגיע. שהילדה לא תראה.
בגיל שש עלו לארץ, אחרי שאמה הבינה שאין סיכוי שתקבל גט באוקראינה. בארץ התיישבו בראשון לציון, ואחרי שנה ברחו אלין ואמה למקלט לנשים מוכות בהרצליה. אביה ברח לחו"ל, והשאיר את אמה של לוי עם חובות גדולים שהיא סוחבת עד היום. "מהמקלט אני זוכרת הרבה ג'וקים", היא אומרת. "אני זוכרת את זה כמו בסדרה הארגנטינית 'קטנטנות' (סדרה מסוף שנות התשעים על קבוצת ילדים המתגוררים בבית יתומים בבואנוס איירס - י"י). זה אולי ניסוח קצת מצחיק, אבל אני מרשה לעצמי להגיד שזה היה ככה כי אני עברתי את זה ולא אף אחד אחר. אם זה היה סיפור של מישהו אחר לא הייתי אומרת דבר כזה".
כשהגיע הזמן ללכת לבית הספר, נתנו לה במקלט תיק וקלמר. מכיוון שכל ילדי המקלט הגיעו עם תיקים זהים, היה קל מאוד להבין מי מגיע משם. "אמא שלי לא רצתה שארגיש שונה. אלוהים יודע איך, אבל היא קנתה לי תיק וקלמר מיוחדים משלי, שאני לא ארגיש אחרת. אני מאחלת לעצמי להיות כמוה. בכלל, כל מה שעברתי מבורך. רק בזכות השנתיים שהייתי במקלט עם נשים מוכות אני יכולה להעריך דברים כמו ישיבה בבית קפה, נסיעה על אופניים. עכשיו אני יודעת שהאדם שאתחתן איתו לא יהיה מישהו שאני אתגרש ממנו. אמא שלי הראתה לי למה צריך לשים לב בגבר".
אחרי שיצאו מהמקלט חזרו לראשון, שם פתחה אמה מספרה. אחד הלקוחות היה משה, שחיפש בת זוג. אמא של לוי ניסתה לעזור לו למצוא, ובסוף שידכה לו את עצמה. לוי, שנהנתה עד אז מבלעדיות על תשומת הלב של אמה, התקשתה לקבל את החיבור, אבל היום, היא אומרת, היא לא מסוגלת לדמיין את החיים בלעדיו.
עם אביה היא לא בקשר. "בגיל 18 הוא חיפש אותי וגם בזמן התוכנית הוא ידע שאני שם. אני ממש שמחה שהוא יודע שהופעתי שם, שיידע מה הוא עזב וייחנק".
היא כמעט לא בקשר עם אף אחד מהתוכנית. "עם אלירז ניסיתי להיות בקשר, אבל כל אחד בעניינים שלו והוא גם לא אוהב לצאת הרבה מהבית. אבל כשאנחנו נפגשים במקרה זה תמיד סבבה וכיף גדול. לגואל יש בן זוג וילד, אז בקושי יוצא לנו להתראות. כשאני שומעת שהוא ואלירז מצליחים אני הכי שמחה בשבילם. עם פותנה אני בקשר מדי פעם, אבל עם כל השאר אני לא בקשר. אם אני אראה אותם אני אגיד שלום, אבל זהו".
בראיון היא יורה בלי לחשוב פעמיים. היא מעידה על עצמה שהיא קודם אומרת, ואז חושבת. אחר כך היא מעבדת את הדברים, היא אומרת, באמצעות כתיבה. "אני ממש אוהבת לדעת בכל רגע נתון איך אני מרגישה. אני לומדת על עצמי דברים מזה. אז אם אני מדברת בטלפון אני כותבת את מה שאמרתי ואת מה שאמרו לי, ואז עוברת על זה. זה די מיותר אבל אני עושה את זה כי אני אוהבת להיות מודעת לעצמי".
חשבת ללכת בעקבות כל מה שקרה לך לפסיכולוג?
"אני חוקרת את עצמי לבד, פסיכולוג זה מלא כסף. יש לי שכר דירה לשלם אז זה פחות חשוב בסדר עדיפויות. זה נראה לי מעניין אבל לא כרגע".
את כותבת על אבא שלך?
"אני לא אכנס לעניין של אבא שלי בכתיבה כי זה לא באמת מעניין אותי. בהצגה 'אנה ומלך סיאם' ישבתי יום אחד עם הבמאי, ויצא שדיברנו על כל מיני נושאים, כולל הסיפור עם אבא שלי. הוא הסתכל עליי בהלם ואמר לי, איזה חיים היו לך. אני לא מקבלת את זה ככה. אני לא ילדה מסכנה. אני לא עצובה כשאני מדברת על זה, וזה לא נראה לי מוזר, לא להיות עצובה. מה שכן מוזר לי זה לשמוע ילד קורא לאבא שלו 'אבא'. אבל אני לא מרגישה מקופחת. תחשבי שנולדתי לאדם כזה, אבל תסתכלי איפה אני נמצאת עכשיו".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם