ביג בן: נמשך לדינג דונג
האם יש למנחם בן סיכוי עם דנה אינטרנשיונל? והאם יש לה סיכוי באירוויזיון? מה מפריע באלירז שדה? ומה עשו לילנה אלייאייב? תובנות השבוע
כשהשורות האלה נכתבות, עדיין לא התקיים האירוויזיון, אבל הניחוש הלא מושכל שלי אומר שדנה תצליח שוב (הערת העורך: למרבה הצער, היא לא). וכששמעתי את הקהל החוגג בכיכר הבית הלבן על הריגת בן לאדן, מניף כרזה עם מילות הצהלה “דינג דונג" (והם לא התכוונו לדנה אינטרנשיונל אלא לקול פעמוני השמחה), הבנתי שהשיר של דנה,
- קו המשווה: הטור הספרותי של מנחם בן
אינטרנשיונל היתה ונשארה ללא ספק הדמות הכי חדשנית והכי מהפכנית שיכלה ישראל להציג לעולם (בפעם השנייה). החידוש עדיין עובד. לא גבר המתנהג כאשה, אלא גבר שהפך לאשה (יפה) , עם להט וחדות מיוחדים במינם. מיוחדת במינה ללא ספק.
כהומופוב, אני שואל את עצמי (וסליחה על השאלה המגונה) אם דנה מגרה אותי (וסליחה, אל תתעלקו עלי: ברור שאני לא מגרה אותה. זוכרים מה אמר עלי הראל סקעת? שאני גורם לו להקיא) , ואם הייתי מסוגל איתה: התשובה היא למרבה המבוכה כן (האם אני יוצא ברגע זה מהארון כדרישת הקהל?).
כי איך שלא נהפוך את זה : גבר שהפך לאשה (יפה) הוא אשה שאפשר נפשית לאהוב כאשה. והרי כבר אמרתי :הכל הוא עניין של דימויים פנימיים. השדיים הם הרי אמיתיים למדי (גם אם נוצרו בעקבות הורמונים). ובעניין הפתח ההוא? טוב, יש כל מיני אפשרויות. ובינתיים: כן, כן. אני מלא ב"כן" (יונה וולך אמרה את זה מזמן).
אלירז שדה ואני משתתפים כידוע בפאנל טלוויזיוני אחד, ואני בהחלט מחבב את הבחור המחוספס והפרוורי הזה, שהפך להיות אהוב העם (או חלק ממנו) ולכן מוסיף בוודאי לרייטינג שלנו. יותר מזה: שמעתי את השיר החדש שכתב "איך שאת רוקדת" בלחנו ובביצועו של אדיר גץ. יופי של שיר מזרחי. בחיי. להיט אמיתי.
לעומת זאת, מאוד לא אהבתי את העובדה שהחליף (טוב, זה אולי לא קשור אליו בכלל) את ימית סול ב"אל תפיל את המיליון". ומי בכלל יכול להיות מעוניין בהחלפת יפהפיה כייפית (עם שם נשמה כמו ימית סול) באלירז שדה אחד, שאיך שלא נהפוך את זה, הוא לא ימית והוא לא סול. כמה גברים אפשר? וכן, מקפחים נשים אצלנו. גם בטלוויזיה. וזה נורא לא מוצא חן בעיני.
שמתם לב אולי להבדל בין ילנה אלייאייב , המתמודדת הצעירה עם קול הפעמונים מ"כוכב נולד" (שהרעידה את הקהל באודישן שקדם למחנה האימונים), ובין ילנה אלייאייב שאחרי מחנה האימונים, שכבר שרה בקול נקי מדי ומנוכר מדי.
והיא בעצמה אמרה על עצמה ביחס לביצוע האחרון שלה: "הרגשתי שזה לא אני. היה קשה במחנה האימונים". ואני הזהרתי על כך מזמן את השופטים והמנחים המוזיקליים למיניהם: אל תיגעו במתמודדים. תנו להם להיות עצמם. תקרבו אותם לעצמם. אל תרחיקו אותם מעצמם.
לא ראיתי אף אחד שבכה בחתונה הבריטית המלכותית, אבל אני בכיתי כשוויליאם וקייט המושלמים, יחד עם הכומר המשיא, שרו מול כל העולם כל מילה במזמור תהילים ההוא של דויד המלך: "שיר המעלות לדויד שמחתי באומרים לי בית יהוה נלך: עומדות היו רגלינו בשערייך ירושלים: ירושלים הבנויה כעיר שחוברה לה יחדיו".
אני רעדתי. בבריטניה, בניגוד למדינת תל אביב, מבינים מה זו ירושלים האלוהית. ובכלל , היתה חתונה נפלאה, ואני חוזר בי מכל מה שאמרתי עליה (כי מסרתי את הטור עוד לפני החתונה). אף פעם לא ידעתי, למשל, כמה כובע כחול ושגעוני אחד על אשה יפה ומשועשעת אחת (היתה אחת כזאת, אמרו לי אחר-כך שהיא דוגמנית ומגישת טלוויזיה) יכול להקסים.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם