חאליק: על טרנס מאליק
אמרו עליו שהוא קדוש, שהוא נביא, שהוא פילוסוף, עילוי, מנהיג. אז אמרו. השבוע זכה טרנס מאליק בפרס הגדול בפסטיבל קאן בזכות פצצת סירחון פילמאית, שפילגה את המבקרים ועוררה מהומה רבתי: אפוס חידתי ונפוח, שעוקב אחר האנושות לאורך 14 מיליארד שנים. על הפרק: רוחות קדים, מדוזות ענק, ברהמס בתפקיד עצמו ובראד פיט בתפקיד אלוהים. פלא שמאליק הבריז?
מאליק איננו סתם עוד אחד. הוא אפילו לא אחד ברשימה מצומצמת של גאונים. באופן עקרוני מאליק הוא יחיד במינו - כנראה האדם המשכיל ביותר שעסק אי פעם בקולנוע, וככל הנראה גם אחד המניפולטיביים ביותר. ועדיין לא התאוששנו מאובדנו של הנביא הפילמאי המיסתורי קודם - סטנלי קובריק.
הידוע, ובעיקר הלא ידוע על חיי מאליק, מתייגים אותו באופן אוטומטי בנישה של קדושים ונביאים. זאת, עדיין בלי להידרש לכובד השטויות הדתיות המעיק על "עץ החיים" שלו. הוא נולד, זה ברור, וגם ידוע מתי (1943), אך לא היכן. אומרים שבאילינוי, ואחרים גורסים שבטקסס. הוא למד, זה ידוע, אבל מה? נמצאו עקבות ברורים ללימודי הפילוסופיה שלו באוניברסיטת הארוורד היוקרתית. בעיקר עם פרופסור סטנלי קאוול הנערץ והשנוי במחלוקת, שמרבה לפרסם ספרים המתבוננים על סוגיות המוסר הגדולות מבעד לעלילות המלודרמה ההוליוודית. מקובל, כמו אצל הדלאי למה, הרבי מלובביץ' או מנהיגים דתיים מהליגה הזו, לציין שמאליק זכה גם ביוקרתית שבמלגות המוכרות בעולם האקדמי - מלגת רודס, שבחסותה הגיע לאוקספורד.
מכאן ואילך, המידע הישיר עליו הופך לספקולטיבי הרבה יותר. באנגליה הוא לא השלים את הדוקטורט שלו, ומקובל להניח שדבר זה נבע מריב עקרוני בינו ובין המנחה שלו בתזה השאפתנית שהוא טרח עליה, ובמרכזה קישור נועז בין המחשבה של לודוויג ויטגנשטיין למרטין היידגר. אבל נטישתו את אוקספורד כלל לא קטעה את הקריירה האקדמית שלו, ולאחר שפרסם תרגום לאנגלית של היידגר, הוא החל ללמד פילוסופיה ב-MIT בבוסטון . לא פחות. במקביל השתלם במכון האמריקאי לקולנוע.
והנה כי כן מגיעה שנת 73', ומאליק, כבר בן 30, מציג את "שביל הזעם", סרט ביכורים בכיכובם של מרטין שין וסיסי ספייסק, שהופק באורח עצמאי והתקבל בתרועות הביקורת. חמש שנים חלפו בטרם שב להציג סרט נוסף - "ימים ברקיע" עם ריצ'רד גיר הצעיר. שוב תרועות, שוב דברי הלל ובעקבותיהם פוף.
האמן - אולי מחולל דת חדשה ואולי פילוסוף שעלה על נתיב חדש בביקורת התבונה הטהורה - נעלם מעיני הציבור למשך לא פחות מ-20 שנה . אומרים ששהה בפריז, אומרים שכתב תסריטים בעילום שם לג'ק ניקולסון וסרגיי בודרוב, אומרים ששקע להתבוננות פנימית, שממנה יצא רק ב-1998, כשהוצג סרט הראווה "הקו האדום", האופוס השלישי של מאליק, שחקר את הקשר הסמוי בין פלאיותו של הטבע ובין חוקיה השרירותיים של המלחמה.
"העולם החדש", שהתמקד בסוגיות דומות, הגיח לאוויר שבע שנים מאוחר יותר, ובשנת 2008 התפנה מאליק להפקת "עץ החיים". שלוש שנים וחמישה עורכים עברו על הסרט האחרון, שאמרו עליו שיהיה סרט הפתיחה של פסטיבל קאן באביב שעבר, ומאוחר יותר אמרו עליו שיהיה הסרט הפותח של פסטיבל ונציה בקיץ שעבר, או הסרט הפותח את פסטיבל ברלין בחורף שעבר. אמרו עליו הרבה דברים, ואף אחד לא ידע על מה הוא מדבר, עד שהגיע יום שני לפני 11 יום, והפצצה נפלה על באי פסטיבל קאן. ואיזו פצצת סירחון זו הייתה.
אי אפשר היה להישאר אדיש נוכח "עץ החיים". או שמדובר בגרסת המשך לדרשה על ההר של ישו, או למעמד הר סיני בכיכוב משה והברקים והרעמים. או שזהו באמת הארכי-פלוץ של הדורות האחרונים. פתאום מגיע בן אדם מלומד באורח מעורר כבוד, נשען על מצעד פזמונים מוזיקלי מגוחך, ומציע פענוח חדש של סודות הבריאה.
אורכה של עלילת "עץ החיים" אינו רק 138 דקות מסך, כי אם 14 מיליארד שנים. תחילתה במפץ הגדול של אותו תוהו ובוהו המוכר היטב מספר בראשית פרק א'. משם מדלג הסיפור עשרה מיליארד
לפני 43 שנים ניסה קובריק מהלך דומה, כאשר כונן את החיזיון העצום "2001, אודיסאה בחלל", שקטעים ממנו אכן מזכירים את "עץ החיים". בעיקר בגלל נוכחותו של המעצב דאגלס טרמבול בשני הפרויקטים. גם קובריק שאף להתמודד עם סודות האלוהות ומקורות הידע האינסופי, אך אצלו לפחות נעטפו ההגיגים הרעשניים למדי באריזה עלילתית מרתקת ובעל היגיון פנימי מוצק.
מאליק, הבז ככל הנראה לניואנסים קטנטנים כמו צורך בגלגול סיפור קוהרנטי, קורא לסרטו החדש סימפוניה, ובעזרת זרמים של צבע וצליל הוא ניגש להתקין מחדש את המיתוס על אודות האב והבן, אלוהים וישו, עקידת יצחק, ואפילו מושג קידוש השם. לכאורה, יום שני, 16 בחודש מאי 2011, אמור היה להיות היום שבו יירד הנביא אל העם וישמיע דברי אלוהים חיים. זה לא קרה. מיד לאחר ההקרנה הטראומטית בקאן, באולם על שם לומייר המכיל לא פחות מ-2,300 מושבים, אמור היה להפציע מהערפל מאליק בכבודו ובעצמו.
האמן הוא סרבן צילומים ידוע, ואיש למעשה אינו יודע איך הוא באמת נראה. במהומה יוצאת דופן שפרצה במקום, נראו עיתונאים שנדחקים ומטפסים אחד על האחר על מנת לתפוס מקום באולם, כאילו מדובר ביציע הקופים באצטדיון קריית אליעזר. והנער איננו. מאליק לא בא, הנבואה לא הושמעה, הדברים נותרו סתומים. בהמשך אותו היום בקאן לא הופיע הקדוש גם להקרנת השטיח האדום החגיגית, אף ששיגר אליה את אשתו ובתו. גם לטקס קבלת "דקל הזהב" העדיף המשיח הנעלם לשלוח את מפיקי הסרט, שיאספו עבורו את המדליה הנכספת. וכל אותו הזמן הוא שהה בסביבה, מבסוט באלמוניותו.
"מיסטר מאליק מאוד ביישן", הסבירה את העריקה שרה גרין, שהפיקה עבורו את "עץ החיים". ועל כך הוסיף בראד פיט, שותף אף הוא בהפקה, שמגלם גם את התפקיד הראשי בסרט: "טרי (מאליק) צוחק במרבית שעות היום, הוא נהנה מהחיים, אוהב את הדמויות שלו. הוא ספיריטואליסט הרבה יותר מאשר מאמין בדת ספציפית". "הוא אפילו הולך לשירותים", העידה עליו גרין בכוונה רבה. אכן, זהו טרי/טרנס שסרטו החדש מציע ברית חדשה לברית החדשה.
כשאלוהים השיב לראשונה לאיוב מתוך הסערה (איוב, פרק ל"ח) הוא הרעים בקולו: "איפה היית ביסדי ארץ? הגד, אם ידעת בינה. מי שם ממדיה, כי תדע, או מי נטה עליו קו?".
דברים אלה, ציטוט של אחד ממופעי היושב במרומים, הושמו בשער הפותח את הסרט, כמוטו להבנת המהלך של הנביא מאליק, שמתנדב כעת לספק הסבר אורקולי לתשובת בורא עולם, שניתנה אז לאיוב המתלונן נגד השחין והצרעת והצרות האלו שפקדו אותו ואת בני ביתו. בשטף של חזות וצליל, שמתמשך על פני עשרות דקות, חושף מאליק בפני הצופה את נפלאות הבריאה. או למען האמת, את האסתטיקה של הצילומים שבהם מתמחה ערוץ "נשיונל ג'יאוגרפיק". רוח קדים, לוע הר געש, עלה נידף ברוח, חולות מדבר, מדוזות ענק, דינוזאור בוכה נוכח אובדן בני מינו, הריון מתהווה, לידת אדם, הטבלת הרך היילוד בכנסייה, צעד ראשון של התינוק. דומה שאפילו וורנר הרצוג, מנפח שכל בעל ותק ומוניטין משלו, היה משתדל לרסן את המטאפורות המגושמות הללו, ולא לצרף אליהן את כלי הביטוי הדוחה ביותר ב"עץ החיים" - הפסקול המוזיקלי.
תוך כיבוש פסגות עליונות של טעם רע, מציף מאליק את "עץ החיים" ב-35 קטעים מוזיקליים פרי יצירתם של קומפוזיטורים קלאסיים ומלחינים מעידן הניו אייג' מעורר הרתיעה. שילוב חסר מעצורים בין קטעי קיטש מוכרים ובין קטעים נצלניים של רטט פסאודו דתי-נוצרי, שבו כורך מאליק יחד את מאהלר, ברליוז, רספיגי, סמטנה, ברהמס, קופרן, באך, מוצרט, מוסורגסקי, שומאן, גורצקי, פרייזנר, טאוואנר, וייזה ויובנוביץ'. טעם המוני וגודש מופרז, שאפילו המבורגר של שלוש שכבות מגירות קטשופ דביק, מתגמד לידו. וזהו מאליק שלנו, שעליו אומרים כי השכיל להשתלט על אתגרי ביקורת כוח השיפוט.
הצגת תולדות הבריאה היא רק הקדמה ל"עלילה" המרכזית, שמתחוללת בעיירה וואקו בטקסס בראשית שנות החמישים התמימות. גבר שפרש משירות צבאי (בראד פיט), נישא לרעייתו הנאמנה (ג'סיקה צ' סטין), והשניים מביאים לעולם שלושה בנים בריאים בגופם, אך חבולים בנפשם. זאת, משום שאבא פיט הוא דיקטטור חסר מעצורים, שדורש ציות חסר פשרות מצאצאיו, כאילו הוא אל נקם ושילם בכבודו ובעצמו.
במיוחד סובל מגילויים אלה של רודנות אטומה הבן הבכור, מי שלימים יגדל ויהיה לאדריכל בונה ערים (שון פן), המציץ לעתים מתוך התמונה, אך לא מוציא מילה מפיו. רוצה הגורל ואחד משני הבנים האחרים של בראד וג'סיקה מוצא את מותו בהיותו בן 19 בלבד. נו, זהו האות לבכחנליה נוצרית מחודשת, העומדת כזכור בבסיס מעשה הצליבה, על האב הסרבן, האם הבוכייה והבן הסובל, שהולך אל מותו ככפרה על חטאי האנשים סביבו, שאינם אלא תשקיף הבורא שלהם.
מות הנער מהווה פתיחה לפרק הסיום של "עץ החיים", שהוא אף דוחה ומגוחך יותר מפרקי הפתיחה בנוסח ספר איוב. ולכל אותם מבקרי קולנוע שמבטלים כבר עתה את ההיבט "העלילתי" של הסרט, ומהללים את הביטוי החזותי שלו - צילום דינמי, עיצוב רב דמיון, מעברים בין תקופות ובין פאזות קיום - כאילו לא למדו דבר מתולדות הכנסייה הנוצרית, מהאסתטיקה הפשיסטית או מהתעמולה הקומוניסטית: אין, ולא תיתכן הפרדה בין צורה לתוכן. אפילו האלוהים מאליק, אם היה מפציע מהסערה, היה מאשר זאת על סמך מה שהוא כבר הספיק לשחרר לחלל העולם בארבעת הסרטים שקדמו לגילוי המגלומני החמור הנוכחי.
בסיום ההקרנה לעיתונות בקאן של "מלנכוליה", הסקנדל החדש של לארס פון טרייר, נשאלה עיתונאית מאוסטרליה על ידי כתב של רשת שידור מקומית מה דעתה על העבודה של הדני. "אני מאחלת לפון טרייר שיתחתן עם טרנס מאליק, ולאורך שנות נישואיהם הארוכות הם יראו אחד לשני את סרטיהם", השיבה הגברת בכעס. ובאמת, דומה שבקאן השנה מצא לעצמו מאליק נפש תאומה בדמותו של המטורלל מדנמרק, שגם הוא מתעקש לפצח את סודות הבריאה - לא של היקום כולו, דוגמת עמיתו האמריקאי, אלא של נפש האדם ויסודות הרוע הבסיסי המניעים אותה.
כמו "מלנכוליה", שהוא בסך הכל פירוש חזותי לקטע המוזיקלי "מות האהבה" מתוך "טריסטאן ואיזולדה" מאת ריכרד ואגנר, גם מאליק מציע לצופיו הזמנה לקונצרט. כאילו הקולנוע הוא באמת סוג של קליפ בחסות אם טי-וי, והמראות המצולמים הם לא יותר מאשר אילוסטרציה למצב מופשט המבוטא על ידי הקומפוזיטור. במקרה שכזה באמת שלא חשובה עוד איכות ההופעה של השחקנים, גם לא קנה המידה האנושי )או הבלתי אנושי(, שבהקשר אליו מתחולל סיפור העלילה.
ביטולם של אלה על ידי מאליק, לטובת אנימציית מחשב של דינוזאורים גוועים, זריחות ושקיעות ועלים מתעופפים ברוח, בצירוף קריינות ממולמלת וחרישית, שבה נזכרת אחת הדמויות בשנות ילדותה, והיא המייצגת את גימודו של הפרט האנושי בסימפוניה הכוללת, יש בה כדי לקדם למרכז הזירה את עקרונות האסתטיקה הפשיסטית. ודווקא בזה יש לנפש התואמת של מאליק, לפסיכי ההוא מקופנהגן, יתרונות מולדים ממש.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם