ירד לשוליים: על "הערת שוליים"
למרות שחבר השופטים בפסטיבל קאן הכתיר את התסריט של "הערת שוליים" בפרס הצטיינות, הרי שהוא לוקה בזנבות בלתי פתורים. גם בראבא לא מספק את הסחורה
''הערת שוליים'', ישראל 2011, 106 דקות
מובן שסידר אינו מרחיק עדותו עד לשחר ימי ההיסטוריה, לעידן הקדום שבו סופרו לראשונה מיתוסים אלה. הוא מסתפק בקטן - בגלגול סיפור משפחתי המתחולל בין מלומדים ירושלמים החוקרים את נבכי התלמוד ונפתוליו. שני מלומדים שלגמרי במקרה הם אב ובן. שלמה בראבא הוא האבא; ליאור אשכנזי, עטור זקן ארוך, הוא בנו. השניים, פרופסורים אחד אחד, מעבירים את זמנם בדיוק באותו מקום עבודה - החוג למחשבת התלמוד באוניברסיטה העברית בירושלים.
בראבא הוא מלומד מהסוג הישן. מוזר במקצת, מבולבל ביותר, עם סוודר ירושלמי המונח בקביעות על חולצתו. אשכנזי משחק אותה פרופסור תקשורתי. רץ מאולפן שידורים אחד לאחר, משפריץ מאמרי עמדה בכל עיתון אפשרי, מומחה לכל דבר ועניין. אב קפדן, בן פוחז. האב מלכסן מבט, מניד ראש, מבליע צקצוק לשון, מבין שפער הדורות גדול עליו. יום העצמאות כבר באופק, והגיע היום הגדול, הרגע שבו משרד החינוך מכריז על הזוכים בפרס ישראל.
הירושלמי המבוגר יותר מקבל צלצול מלשכת השרה, ומהצד השני של הקו מבשרת לו פקידה נרגשת על זכייתו בפרס היוקרתי. סוף סוף, לאחר 16 שנות המתנה מתסכלת. למען האמת, זהו גרעין העימות הדרמטי, שכן שיחת הטלפון הגיעה אל הפרופסור הלא נכון. למעשה הפקידה המבולבלת חיפשה את הבן, שאכן זכה בפרס, אך בישרה את הבשורה דווקא לאב. ומה יהא כעת? אם פרופסור אשכנזי יודיע לאבא בראבא שהפרס מיועד לו, יישבר לב האב.
אפילו אם זוהי בדיוק הייתה כוונתו של זיגמונד פרויד, כשתיאר לראשונה את ההכרח המוטמע בתוך תסביך אדיפוס. ואותו הדבר עובד גם להפך: אם האב יתעקש ליטול בכוח את הפרס, הרי שהוא מעולל לבנו השאפתן, אם לא החמדן, את אותם הדברים שאברהם אבינו ניסה לבצע ביצחק בנו. איך יוצאים מהתסבוכת הזאת? ובכן, מזל שיש לנו במחסן את אפרים קישון. במאות ההומורסקות שפרסם קישון המנוח, כמו גם בסרטיו ("סלאח שבתי", "ארבינקא", "תעלת בלאומילך"), הוא הרבה לתאר טעויות טיפשיות שמחוללים הבירוקרטיה וכוהניה, כלומר פקידי העירייה והממשלה, ואת הדרכים העקמומיות שבאמצעותן הם מנסים לתקן את מה שקלקלו.
למרות שחלפו כבר מזמן ימי הזוהר של הסאטירה הקישונית, הנה מגיע כעת סידר ומנסה להפיח בה רוח חיים מחודשת. קטעים רבים מ"הערת שוליים" שלו אכן מזכירים את ההומור המיושן ששלט בארץ בתיאטרון, כמו גם בקולנוע - בראשית שנות השישים. ואם מוסיפים לכך את התפקוד הבלתי נסבל של הפסקול המוזיקלי בסרטו של סידר, שמטיל עשרות שנים לאחור את הישגי המבע הפילמאי, מתקבלת על הבד תוצאה לא ממש מעוררת תיאבון.
רובד חשוב ב"הערת שוליים" מתמקד במפעל חייו של הפרופסור האב. במשך 30 שנים, כך נאמר בסרט, הוא שקד ולמד וחקר את העולם הפנימי שעליו ניצב התלמוד הירושלמי (לא הבבלי, הידוע יותר)
והגיע למסקנות מופלאות. אלא שרגע קט לפני שהוא פרסם ברבים את מחקרו המונומנטלי קפץ בראש מתחרהו הישיר, מיכה לבינסון בתפקיד נהדר, ופרסם לפניו את המסקנות. המלומד בראבא נאלץ להתקפל מבויש למשך דורות רבים בפינתו הנידחת.
כאשר אומברטו אקו, למשל, טיפל בנושא דומה (ספרו האבוד של אריסטו על אודות הקומדיה) ב"שם הוורד" הוא הצליח לברוא סצנות מתח מפורטות המתבססות אך ורק על המסתורין שבעצם גילוי הספר החבוי.
סידר, לפחות בכל הקשור לניצול תעלומות התלמוד כמנוף לכינון סרט מתח, נכשל לגמרי במשימה. זאת בעיקר משום שהוא כלל לא מייחס לה חשיבות. ב"הערת שוליים" מדברים על מחקרו בן עשרות השנים של בראבא, שהקיף את אירופה כולה - ממרתפי הוותיקן, דרך מנזרי גרמניה ועד הגניזה בקהיר - אך לא מראים ולא כלום. כנראה מסיבות תקציביות. אפילו העובדה שהסרט קרוי "הערת שוליים", כלומר סוג של מבנה סיפורי המעתיק אל הבד דף תלמוד, המורכב כידוע מטקסט מרכזי, שאותו אופפות מכל עבר הערות שוליים.
אפילו את המתבקש מאליו הזה לא מנצל הסרט של סידר. במקום זאת מעדיף "הערת שוליים" לזגזג בין סגנונות הגשה קולנועית. היסוד הסאטירי הקישוני כבר אוזכר כאן, ואליו שידך התסריטאי-במאי סידר כמה אלמנטים שאינם מסתדרים היטב זה עם זה: ציטוטים תמוהים מתוך הצגת "כנר על הגג" בכיכובו של נתן דטנר וסצנות סיום בלתי מתקשרות, האמורות ללעוג לאופן הפקת הטקס השנתי, שבו מחלקים
אין סיבה בעולם שסידר יקדיש צילום תקריב, שכולו נצלנות שאינה במקומה, לגלעד האמיתי הזה, שבא לבטא יגון על אובדן אמיתי. למרות שחבר השיפוט בפסטיבל קאן הכתיר את התסריט של "הערת שוליים" בפרס הצטיינות, הרי שהוא לוקה בזנבות בלתי פתורים, שהבולט בהם קשור לדמות תלושה המגולמת על ידי דניאל מרקוביץ' הצעיר, העושה על הבד את בנו המרדני של הפרופסור הבן, כלומר ליאור אשכנזי. כאילו בא סידר ומלמד אותנו שיחסי עוינות בין אב ובנו הם עניין נצחי, שמחלחל בין הדורות, ואין לנו פה עסק רק במקרה פרטי בין פרופסור מבוגר לצעיר ממנו.
הכוכב הקומי בראבא, בהופעה קולנועית נדירה, אינו מספק את הסחורה. מסצנת הפתיחה ועד לרגעי הסיום של הסרט הוא עוטה על פניו, במתכוון, הבעת תימהון הבאה לשרטט דמות של אדם שצנח אל תוך עולם זר לו בתכלית. זוהי דמות עצית, לא גמישה, שמתאימה למבע תיאטרלי ולא פילמאי. מוצלח ממנו בהרבה הוא אשכנזי, שמביא אל הבד איכות של סטאר קולנועי. המצלמה אוהבת אותו,
ואילו התסריט היה משכיל להפקיד בידיו כלים ראויים יותר, אפשר שאשכנזי היה משחזר פה את הישגיו ב"חתונה מאוחרת" או ב"ללכת על המים". והכי טוב הוא מיכה לבינסון, אבל הוא בתפקיד זעיר ביותר.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם