במעגל עם דן שילון: צאו למרד נגד האגרה
הצלחנו במלחמתנו בקוטג', נצליח גם בזו. יחדל עם ישראל כולו לשלם את הקנס הקרוי אגרת רשות השידור
הקוטג', למרות מחירו המופקע, טוב לבריאות. ערוץ 1 לעומתו, מזיק. הוא גובה מאיתנו אגרה שרירותית ומאכיל אותנו בשר פיגולים. לא, אין תמורה לאגרה. ובכל זאת כמעט כולנו שותפי דממה לקיומה ומשלמים. קרוב למיליארד (!!!) שקל - זה התקציב השנתי של רשות השידור. על מה ולמה? הבשורה שיוצאת עכשיו מרוממה היא שזהו תקציב מאושר ראשון זה שבע שנים. נפלא. עד היום נשפכו שם נהרות של כספים ללא אישור, מהיום יש סדר. מעכשיו מובטחות המשכורות המופקעות של הטכנאים, המפיקים, העיתונאים ובעיקר הפוליטרוקים. מהיום מובטחות השעות הנוספות, האש“ל וקצובות הרכב של העובדים, גם של אלה שמעולם לא היה בידם כלי רכב או רישיון נהיגה. תקציב להפקות? כמעט לא נותר. תוכנית הבראה? לשון מכובסת להנצחת השערורייה הניהולית. תמורה לאגרה? הצחקתם אותם.
את שנותיי הראשונות עשיתי שם, ברשות השידור, ברדיו ובטלוויזיה. שם למדתי את היסודות - חלקם היו רעועים ומעוותים. לימים הפנמתי שאין תקווה למוסד ופרשתי, בעיקר לטובת לימודים, הפקות עצמאיות והשתלמויות מקצועיות, ומאוחר יותר להקמה ושידור בערוץ 2 המסחרי. לא שלא זיהיתי גם בערוצים המסחריים פגמים וכשלים, ולא שלא עשיתי בעצמי טעויות, אבל ניסיתי ללמוד ולתקן.
היו ויש בערוצים המסחריים תוכניות טובות, ויש גם זבלים. בעיקר יש בהם תנופת עשייה ומאמץ בלתי נלאה לשרת קהלים רחבים ומצומצמים כאחד. לעתים המאמץ ראוי, לעתים בלתי נסבל.
הערוץ הממלכתי מוסיף להתנשא ולהתרחק מקהליו, כאילו היה עדיין ערוץ מבוקש ונחשב. התקווה שהפיח בהקמתו נמוגה לפני עשרות שנים. היום הוא מרוחק ובלתי רלוונטי, הציבור מאס ובעט בו.
אסור לוותר על שידור ציבורי. הוא עשוי לשמש אלטרנטיבה איכותית לתוכניות נחותות בערוצים אחרים. הוא בנשמת אפה של הדמוקרטיה, בייחוד בעידן ריבוי הערוצים המסחריים, אבל לא הערוץ הקיים, אלא ערוץ ציבורי של ממש. מקצועי, איכותי, תרבותי ובידורי. לא עוד זרוע ממשלתית, הנתונה במקרה הטוב לגחמותיו של ראש הממשלה, ובמקרה הפחות טוב של רעייתו.
נתניהו מחזיק בתיק רשות השידור קרוב לחזה - הוא יודע למה. בימים אלה הוא אמור להמליץ על מנכ“ל חדש מטעמו למוסד המוכה הזה. אין לראש הממשלה עניין באיכות השידור, יש לו עניין בצעצוע תקשורתי שישרת אותו באמונה ובחנופה. כך נוהג נתניהו וכך נהגו כמעט כל ראשי הממשלה שקדמו לו. יצחק רבין היה החריג החיובי. בתקופתו הייתה עדנה יחסית לרשות השידור.
שמות המועמדים לתפקיד המנכ“ל, כמו גם המינויים החדשים לתפקידי ניהול ברשות, מתפרסמים מדי יום. אין בהם בשורה. כולם קורצו מהחומר החנפני והמתרפס על פי מיטב המסורת של רשות השידור. רובם לכאורה אנשי חדשות. וגם אילו היו אנשי חדשות ראויים, איש ברשות השידור לא הפנים עד היום שהמבחן הגדול של השירות הציבורי אינו בחדשות. המבחן הוא בתוכניות. החדשות הן אמנם לבה של הטלוויזיה, השירות הבסיסי והחיוני. אבל התוכניות הן העיקר. הן הגוף. אין לב שפועם ללא גוף.
ולא צריך להיבהל מהמילה "רייטינג". זהו מכשיר חשוב לבחינת העדפותיו של הקהל. ראוי להתחשב בו בלי להשתעבד לו. כך בערוצים המסחריים, וכך ראוי גם בשידור הציבורי. בלי בושה. גם מרצה באקדמיה מבקש להרביץ תורה באוזניים רבות ככל האפשר.
אין תקומה לרשות השידור במתכונתה הקיימת. יש לסגור אותה ולהקים חדשה ואיכותית תחתיה. הטובים מבין עובדי הרשות הקיימת, ויש כמה עשרות כאלה, ישתלבו בה. האחרים יהיו כוחות חדשים, רעננים ויצירתיים.
גילוי נאות. כעובד רשות השידור לשעבר אני נהנה עד היום מפטור מתשלום האגרה. שערורייה. בדיוק כמו מתן כרטיסי טיסה חינם לעובדי אל על לדורותיהם, או חשמל חינם לעובדי חברת החשמל. בהבדל קטן: חברת החשמל מספקת חשמל. חברת אל על ממריאה ונוחתת. רשות השידור לא המריאה מעולם. לכן זה הרגע להכריז על מרד צרכני השידור הציבורי. לא תשולם האגרה עד שתוקם כאן רשות שידור ציבורית אמיתית, איכותית ובריאה.
הצלחנו במלחמתנו בקוטג', נצליח גם בזו. יחדל עם ישראל כולו לשלם את הקנס הקרוי אגרה. מה יעשו לנו? יעמידו את כל אזרחי המדינה לדין? אדרבה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם