למביני עניין: על "בגינרס"
"בגינרס" גורם לכל סצנה עגמומית להראות עטופה בשיק ועיצוב, כמו דירה לדוגמא בפרויקט מגורים יוקרתי
''בגינרס'', ארה''ב 2011
הכל פרפקט. אפילו טקס נטילת גלולות בבית החולים מקבל פוליש של אירוע קוסמי. שלא לדבר על התהליך מלא הסגנון של הוצאת הכלב לסיבוב שתן לילי. אם מילס, שזה לו סרטו העלילתי השני (עשה ב-2005 את "מצוץ מהאצבע"), שאף להדגיש את מידת העדכון הקולי שלו, הוא אכן הצליח בגדול. "בגינרס" שלו נראה כמו דפים שנתלשו ממגזין המיועד לקוראים שיש להם כבר הכל - כסף, סטייל, היפסטריות, נינוחות מירבית, ואפילו דוק אלגנטי של עצבות קיומית. הסיפור האחד מתמקד באביו של גיבור הסרט, שאותו מגלם יואן מק'גרגור.
לעשירון המבין דבר. ''בגינרס''
יח''צ
האב (כריסטופר פלאמר) הוא אלמן טרי בן 75, השש להודיע לבנו, ילד בן 38, שהוא הומו. כלומר, הוא היה נשוי באושר לאמא במשך 44 שנים, וכל אותה העת אפילו לא ליכסן מבט אל עבר הצעות גבריות. אבל עתה, לאחר שאמא נקברה, הוא שמח להגיח חזרה מהארון אל המסיבות והסמים ומצעדי הגאווה. הללויה. הבעיה היחידה שממנה מוטרד האב היא סופניותה של המחלה שבה לקה. אבל היי, רגע, זוהי ממלכת הקול, ואפילו אשפוז במחלקה אונקולוגית נראה כאן פוטוגני, כמעט מלבב.
הסיפור האחר מתמקד באהובתו של גיבור הסרט. היא שחקנית סרטים מצרפת (מלאני לורן), שנעה באופן נאה ומשוחרר בין דיכאונות מלאי שיק לאקסצנטריות מעוררת אמפתיה. כן, גם היא קולית בדרכה הגותית, ואפילו שמעת לעת היא נוטשת לאנחות
את מק'גרגור הנבוך, ברור לכל שהיא חייבת, אבל ממש חייבת, לשוב לדירות המעוצבות, אפילו שהן ריקות, שבהן מתחולל החלק שלה בסרט. ויש גיבור נוסף, ארתור שמו, המקפץ בחביבות מירבית בין שני הסיפורים. ארתור הוא טרייר מסוג ג'ק ראסל, כזה שמצטלם נהדר. הכלב הזה נוכח בעלילה שלא דרך נביחות בלתי מנומסות, כי אם באמצעות כיתוביות המעבירות לצופים את הגיגיו הפילוסופיים על המתחולל סביבו. כמה שזה מדליק.
באופן פרדוקסלי, הרי שמושלמותם של הפגמים (או מוטב לומר האופן הכה-מצטלם-טוב של הכשל האנושי) הוא החלק הלבבי של "בגינרס", שזרוע לכל אורכו בשורות מחץ מחוכמות, המיועדות רק למביני עניין, ומועבר באמצעות צילום מרוכך, מפויס ומוגש בגוונים פסטליים נעימים למגע.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם