מעוף הציפור: על "מר פופר והפינגווינים"
"מר פופר והפינגווינים" המבוסס על ספר ילדים מתבלט לטובה על רקע קומדיות הקיץ הטיפשיות
''מר פופר והפינגווינים'', ארה''ב 2011

אמנם הסרט "מר פופר והפינגווינים" מאחר בשלוש ארבע שנים את ההיסטריה הפילמאית סביב העוף הקפוא הזה, אך מול קומדיות הקיץ הצעקניות שמציגים השנה אולפני הוליווד, הוא בהחלט מתבלט לטובה. מר פופר הינו כריש נדל"ן ניו יורקי, שצירוף מקרים מטופש מפיל עליו שישה פינגווינים, הששים לקנן בתוך הדופלקס המדוגם שלו. פופר, גרוש פלוס שניים, חי רק את המרוץ להתעשרות, והמפגש הקטלני בינו לבין הציפורים הדעתניות מאלץ אותו להתבונן גם הצידה, אל סוגים אחרים של קיום אנושי, כזה שאינו תלוי רק בתזרימי דולרים. כמו בכל סרט דתי טוב, גם פופר זקוק לתיקון. כמו שאבא שלו - חוקר יבשות רב תהילה - זנח אותו לטובת מסעות חובקי עולם, כך הוא זנח את ילדיו.

תחילת התיקון הדתי-מוסרי שלו מגיעה עם הפינגווינים התוקפניים, שאליהם הוא נאלץ להתייחס בתשומת לב שאותה מנע בשעתו מילדיו. הוא משחק עם הציפורים, מוציא אותן לטיולים בסנטרל פארק, מקשיב לתלונותיהן וכך הלאה. אילו היה פועל כך לגבי הבת והבן שלו, אשתו בוודאי שלא היתה זורקת אותו מהבית. "מר פופר והפינגווינים" מתבסס על ספר לילדים מאת ריצ'רד ופלורנס אטווטר, שפורסם לפני 73 שנים. העדכונים ההוליוודיים הנוכחיים כוללים תוספת של אנימציית מחשב לצילומי להקת הפינגווינים האמיתית. מבחינות רבות מתפקד סרט זה כמו "חצות בפריס" של וודי אלן. כלומר, הסרט שמתרחש במנהטן, מביא לבד מעין מדריך מצולם לאטרקציות התיירותיות שמציע התפוח הגדול.
לצד אלמנטים הלקוחים
דומה שעם השנים, ג'ים קארי נרגע קצת. אמנם מהלך זה אינו משפר את איכות הופעתו, אך כעת הוא מעצבן פחות. לצידו מפליאה לשחק אנג'לה לנסבורי הוותיקה, בת ה-86, המגלמת את המצפון החבוי מתחת לממבו-ג'מבו הקפיטליסטי.