שאלות ללא תשובה: על "אל תשאל"
ל"אל תשאל" אין פורמט נוצץ כמו "כוכב נולד", אבל היא מצטיינת בזכות שנינות וכריזמה טבעית
"אל תשאל", יום שישי, ערוץ 2
בחירות נכונות. שי שטרן גיא כושי ויריב פיין
הבחירה של שי שטרן להתביית דווקא על העובדים הפלסטינים שממתינים שעות בכלובים של מחסום קלנדיה, וכך להביא שגרת כיבוש 2011, הייתה כל כך נכונה, שכבר לאחר הדקה הראשונה היה ברור כי זה אחד הפרקים המבריקים ששודרו ב"אל תשאל". אין כמו שטרן, האיש עם המראה ביד, כדי לשקף בפנינו את הוראות השימוש של החיים המשובשים. האיש לא מתבייש לשאלות שנוגעת בגרעין העניין. שאלות שכל כולן ניפוץ המגן הקרמי של הבורגנות.
אני לא חושב שהוא משתמש בחלקיקים האלמנטריים כדי לייצר פרובוקציה. שטרן מבין שזו הדרך להוציא אמת. הכלים שלו די בסיסיים: מצלמה שתיעדה פלסטינים שעומדים בתור האינסופי של המחסום, וראיונות עם ערן זרחוביץ' המצחיקול, העיתונאית נרי ליבנה, נשות מחסום ווטש, והאלוף במיל' יום טוב סמיה.
הפרק, כצפוי, התחיל בשאלות ברוח הנון-שלנט של שטרן: "אתה מפחד מערבים?", "היית רוצה להיות יהודי?", "כיף להשתלט על עם אחר?". אבל ככל שחלפו הדקות, שטרן הפך פחות ציניקן וטמבל והתחיל להיות קשוב.
"הם באים מהירח ואנחנו באים מהקבר", התייחס בחור פלסטיני למדינת המתנחלים שעוברת חופשי חופשי את הקו שנמחק על ידי כל ממשלות ישראל. "יש שם בקלנדיה מסלולים כמו של בקר. הם עומדים בתור כמו במכלאות של פרות", ניסה שטרן לפרק את החוויה הקשה עם המרואיינים שלו, מוותר לרגעים על מניירת ה"איזה בחור מביך ומובך אני". " זה מין תמונות שאנחנו כיהודים לא נעים לנו לראות".
אבל הטקסט הכי משמעותי שהביא שטרן נוצר בשיחה עם סמיה. "החבר'ה האלה באים עם פצצות", חשף האלוף במיל' וידויים של מוח מסוכן. "תשים שער בודד, הם יבואו 10,000 ויהרגו אחד את השני מי עובר ראשון".
"למה, כי הם ערבים?", נדהם שטרן. "כי אספסוף ככה נוהג", עונה סמיה. "גם בכניסה לבלומפילד, אם לא יהיה סדר, אנשים יכנסו ויהרגו אחד את השני".
"כמה זמן קרדיט יש לנו להשפיל אנשים?", שאל שטרן את זרחוביץ', ונותר ללא תשובה. שאלה שאף איש פריים-טיים לא מעז לשאול היום.
כשאני מנסה לחשוב למה שטרן מוצא חן בעיני (ולא בגלל שהוא שמאלני מניאק), אני מבין שזה בגלל השנינות הטבעית שלו, המלווה באינטליגנציה ובכריזמה טבעית. אותה תכונה שהייתה כה חסרה בעונות האחרונות של "כוכב נולד". על צוות השופטים שלה, על המנחה הנצחי. זו גם הסיבה שלא היה דחוף לי ללחוץ על השלט ולעקוב אחר התוכנית.
השנינות היא סיכה שמפנצ'רת בלוני פורמט נפוחים. משב רוח שמאזן בין סיפורים דביקים מסילאן לתחרות פומפוזית שכולה אירוויזיון אנונימי. מכת ברק שמורידה את הפאתוס שעוטף את השופטים המבושמים מהכבוד לשבת במחלקה הראשונה של הטלוויזיה (התפריט להיום: פלאפל במיקרו), ומהפקה שלא הבינה שמזמן היא ניצחה את המכונה (ולכן בערב כזה יכלה להיות לארג'ית, וגם רלוונטית, ולתת הבזקים מהפגנת האוהלים הכה ישראלית ולמחות דמעה על איימי וויינהאוס וילדי נורווגיה).
השנינות היא ה"תרגיע" המתבקש. יש בשנינות המושכלת משהו מאוד הוגן. היא מבינה את הצורך הבלתי נשלט שלנו להתיישב מול המסך ולשאוב לתוכנו שעות של בידור קל (ואין על מוזיקה כבידור ראוי), אבל באותה עת גם רוצה לפצות אזורים אחרים בגוף. במובן הזה היא מכבדת את הצופה. שנינות זה טריני וסוזנה. שנינות זה אנתוני בורדיין. שנינות זה גאולה אבן. אם לא הבנתם את זה עד עכשיו: שנינות דורשת כישרון. ולפרזנטורים של "כוכב נולד" אין את זה. לפיינליסטים המתוקים דווקא כן.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם