אין כמו אמא: על "טעם החיים"
כמו בסרטו הקודם, גם ב"טעם החיים" מנסה ג'יאני די גרגוריו להתנתק מהקשר האבסורדי בינו לבין אמו. זה לא כל כך מצליח
''טעם החיים'', איטליה 2011

בסרטו הקודם, "ארוחות של אמצע אוגוסט", די גרגוריו מגלם דמות של גבר בן חמישים ומשהו, שגר עדיין עם אמא, ואף מטפח ידידות מעוקמת משהו עם חברותיה לברידג'. בסרטו החדש, "טעם החיים", הוא שוב בן חמישים ומשהו, אבל הפעם הוא כבר עזב את בית אמא לדירה משל עצמו, עם רעיה זועפת ובת מתבגרת זעפנית לא פחות. עזב את אמא, אך מחובר אליה כמה פעמים ביום - אם באמצעות שיחות טלפון מנדנדות, ואם על ידי שליחויות למכולת ולחנות הסידקית השכונתית, שאמא מרבה להריץ אותו אליהן. שלא לדבר על טיפוח הידידות המעוקמת משהו עם חברותיה לברידג'. אגב, אמא כבר בת תשעים ומשהו.
ובכל זאת, משהו שונה באופן מהותי בין שני הסרטים. בעיקר, משום שב"טעם החיים" הוא מבין את ההקשר האבסורדי שבתוכו מדשדשת פרשיית חייו, ועושה כל מאמץ למשוך לעברו את תשומת ליבן של נשים הצעירות ב-70 שנה מאמו הרודנית. מנסה, אבל לא מצליח. שהרי לעיניים של אמא אין תחליף, והיא תמיד יודעת לאיפה מכוון התכשיט שלה את מבטו.

במשך שנים שימש די גרגוריו כיד ימינו של מתיאו גארונה ("גומורה"). הוא היה עוזר במאי שלו ותסריטאי שותף, ואפילו שיחק באחד מסרטיו. רק כשהגיע לגיל 59 השתחרר די גרגוריו מצילו של גארונה, וביים את סרטו הארוך הראשון - "ארוחות של אמצע אוגוסט". כעת, בגיל 62, הוא משיק את סרטו השני, שכמו קודמו מתאפיין בצניעות, בפייסנות ובהומור מאופק שמזכיר את הטון שאיפיין סרטים צ'כיים נושנים.
בכל הקשור לבניית הדמויות, "טעם החיים" הוא סרט המשך לעבודה הקודמת של די גרגוריו. מהלכים מהוססים, דמויות שאינן רוצות להיות גדולות מהחיים,
די גרגוריו בורא עולם שכונתי שלם, כאילו הוא תלמיד נאמן של ג'ון קסבטס. נכון הוא שההבדל ברמות הסרטים שלהם הוא תהומי, אך אופן בניית הסצינות דומה. החולשה הקבועה של סרטי די גרגוריו נובעת מיכולת המשחק הדלה שלו, גם ולריה די פרנצ'יסיס בנדוני בת ה-95, המגלמת את האמא בסרטיו, לא המציאה שום דבר בתחום המשחק הווירטואוזי.