גיטאר הירו: אנה קאלבי נושפת בגבה של פי ג'יי הארווי
אנה קאלבי, בבסיס בחורה בריטית ביישנית וחיוורת, הפסיקה להתחבא מאחורי הגיטרה, עטתה תלבושת של רקדן פלמנקו והתחילה גם לשיר. עכשיו היא נחשבת לפי ג'יי הארווי החדשה של בריטניה ולמוזה של קרל לגרפלד
מאז יצא בינואר אלבום הבכורה שלה הנושא את שמה, בלייבל הנחשב "דומינו רקורדס" (שגם מחזיק באמתחתו את הארקטיק מנקיז ודה קילז), קאלבי לא מפסיקה לקבל שבחים מן המבקרים. מגזין "NME" העניק לאלבום ציון 9 מתוך 10, קבע ש"אוסף השירים הזה, המונה עשרה שירים, הוא כנראה האלבום הגדול הראשון של 2011", והוסיף שזה אלבום מרתק, קצת מפחיד, ושהקטיפה שלו תרדוף אתכם בחלומות. העיתון "איוונינג סטנדרד" קבע: "אי אפשר להתכחש לכישרון הגולמי שלה. שנת 2011 שייכת לאנה קאלבי". כולם נשבו בקסמיה.
קאלבי כבשה לא רק את בריטניה, אלא גם את גרמניה, בלגיה וצרפת, שם הפכה לכוכבת כאילו היא בכלל זמרת שנסונים צרפתייה משלהם. היו לה הופעות טלוויזיוניות מרשימות בערוץ ארטה הצרפתי, בתוכנית של ג'ולס הולנד בבריטניה ואצל דיוויד לטרמן בארצות-הברית. אבל ההישג הכי משמעותי של קאלבי השנה הוא המועמדות שלה לפרס מרקורי הנחשב עבור אלבום השנה.
פי.ג'יי הארווי - האמנית שקאלבי מושווית אליה תדיר - היא זו שזכתה בפרס, אבל קאלבי גאה, המועמדות לבדה היא דבר מרגש. את הידיעה על מועמדותה קיבלה כשהייתה בבית מלון בצרפת, והיא סיפרה על כך ל"גרדיאן": "הייתי במצב רוח נוראי ואז קיבלתי טלפון מהמנהל שלי שסיפר לי את החדשות, ומצב הרוח שלי השתנה לחלוטין. הייתי באקסטזה. אני חושבת שהפרס הזה הוא חשוב מאוד, במיוחד למוזיקאים מחוץ למיינסטרים. הפרס הזה לא ניתן על הצלחה מסחרית, אלא על עבודה טובה, ואני מאוד שמחה להיות מוערכת".
וכשמישהי שיש לה פנים כאלו יפות ועוצמתיות הופכת חמה בעולם המוזיקה, אפשר לסמוך על הקייזר קרל לגרפלד שיסמן אותה ויגרום לעולם האופנה להסתער בעקבותיו. לגרפלד מצהיר בכל הזדמנות עד כמה הוא מעריך את כישרונה המוזיקלי והוא כבר גזר על קאלבי קופון כשצילם אותה לקמפיין של מזון מישל (חברת הבת של שאנל) לחורף 2012.
בפסטיבל קאן האחרון ישבה קאלבי בשולחן המיוחד של שאנל, בצמוד ללגרפלד. היא גם צולמה על ידי המעצב סר פול סמית ל-Express Styles. אבל כצפוי ממוזות שכאלה, אופנה לא נמצאת בראש מעייניה. "העניין שלי באופנה מגיע לחלוטין ממבט של מוזיקאי. באמת, אין לי מושג באופנה, אני
קאלבי היא כרגע האמנית התורנית של עולם האופנה, זו שמוזמנת להופיע באירועי אופנה נחשבים - כמו בתערוכת האמנות של תומאס ארבר בחנות הקונספט הפריזאית "קולט", או בארוחה מיוחדת של גוצ'י ו"ווג" פריז במהלך שבוע הקוטור 2011. מאז הארוחה אימצה אותה לחיקה המנהלת הקריאטיבית של גוצ'י, פרידה ג'אניני, ובית האופנה עיצב עבורה את התלבושות למסע ההופעות האמריקאי שלה.
יש בה, באנה קאלבי, 29, סתירה אישיותית חריפה שקשה להתעלם ממנה. בחיי היומיום מדובר בבחורה בעלת קול דקיק וביישני, שמתנצלת על עצם קיומה ומובכת משאלות עיתונאים. רואים את זה בבירור בראיונות מול מצלמה. היא בחורה בגובה ממוצע, בעלת מבנה גוף ממוצע, שיער בלונדיני מתולתל שמשווה לה מראה של ילדה נאיבית, ועיניים בגוון כחול עמוק.
אנה קאלבי של הבמה שונה לחלוטין. שם היא לובשת בגדים של רקדן פלמנקו: מכנסיים שחורים בגזרה גבוהה, חולצה אדומה מהודרת ומתנופפת ונעלי עקב מחודדות ונוטפות סקס אפיל. השיער אסוף ומשוך לאחור בג'ל, השפתון אדום כדם וצלליות העיניים כהות מאוד ולעתים מלוות באייליינר שחור. הלוק הכללי, הבנתם נכון, יכול היה לצאת בקלות מתוך הפקה של הלמוט ניוטון. "כשחשבתי על סגנון הלבוש, רציתי להביע באמת את התשוקה והדרמה שבמוזיקה, ולכן שאבתי השראה מתלבושות של פלמנקו. תמיד חשבתי שפלמנקו זה דבר יפהפה ומרגש", היא אומרת.
הטרנספורמציה לא מסתכמת בלוק - גם הקול שלה משתנה. מול המיקרופון היא הופכת להיות מישהי שמסוגלת לירוק אש וגם להרוג ברכות, טעונה במיניות מתפרצת כשהיא עוברת בין קול נמוך לקול סופרן גבוה. האטיטיוד שלה על הבמה הוא אינטנסיבי - היא מיישירה מבט חד כתער לקהל, אך בו בזמן מתגלה גם כשברירית וחשופה לחלוטין. קאלבי היא למעשה ההוכחה החיה לכך שפרסונה בימתית היא בעלת חיים משלה, ולעתים שונה לחלוטין מהאדם הפרטי בחיי היומיום.
"עבורי להיות על הבמה זה כמו לעסוק בספורט", קאלבי מסבירה. "זה יכול להיות מתיש, אבל למעשה משאיר אותך עם אנרגיות. לנגן מוזיקה זה משהו טבעי לגמרי מבחינתי להביע בו את עצמי. על הבמה אני חסרת פחד, ואני לא פוחדת להיות פגיעה וחזקה בו בזמן. אני חושבת שאתה חייב שיהיו לך שני הניגודים הללו כדי להיות שם במלואך כמוזיקאי וכפרפורמר".
קאלבי אומרת שהיא כותבת מוזיקה כמו פסקול לסרט, כלומר, היא כותבת מתוך דימויים ויזואליים. היא מושפעת מיוצרי קולנוע ספציפיים כמו דייוויד לינץ', גאס ואן סנט או וונג קר ווי, אבל סרט אחד היווה השראה מיוחדת עבורה, "My Winnipeg" של גאי מדן, בעקבותיו כתבה את הסינגל החדש "Suzanne and I". "הסרט הזה מדבר על בחור שרוצה לעזוב את העיירה, אבל הוא לא יכול משום שהכל מתרסק כל הזמן. זה באמת סרט שהוא כמו חלום עם דימויים סוריאליסטיים של סוסים קפואים בשלג לבן", היא מתפייטת. "הסרט הזה היה לי בראש כשכתבתי את 'סוזאן ואני' אבל זו הפעם היחידה השתמשתי באזכור מילולי מסרט מסוים".
גם הקליפים שלה מורכבים. הקליפ לסינגל "Blackout" מראה נסיעה אינסופית ומסחררת בכביש מהיר, והוא בעל אפקט מהפנט, ובקליפ ל-"Desire" רואים את קאלבי בדירה אפופת מסתורין, נחשים ואש נוסח דיוויד לינץ', כשהשיר והויז'ואל מתקדמים בדהרה סוערת. שווה גם לחפש את השיר הזה בהופעה חיה, שם נראית סוזן ווגה מפרגנת מהשורה הראשונה ומתרכזת היטב בפלא.
קאלבי תמיד נמצאת בקדמת הבמה עם הגיטרה, כשהיא מלווה במלי הרפז (בעלת שם ולוק ישראלי, אבל אין לדעת), שותפתה ליצירה ומי שמכונה "התאומה המוזיקלית של קאלבי". הרפז היא רב נגנית, שמנגנת בכל כלי אזוטרי ומוטרף ככל שיהיה. המתופף הג'ינג'י הוא דניאל מיידן-ווד, שמלווה אותה גם בשירה. וזהו, אין בס על הבמה, אין זמרות נוספות, ואיכשהו הלהקה הזו לפעמים נשמעת כמו תזמורת שלמה, הודות לניהול המוזיקלי המדויק של קאלבי. כדי להגיע לסאונד שונה ומעובה, קאלבי פיתחה, למשל, סגנון פריטה ייחודי על גיטרה - היא פורטת על המיתרים בצורה מעגלית ומוזרה. הנגינה שלה מאוד אינטנסיבית, לעתים היא מכשפת כמו פי.ג'יי הארווי, לעתים כמו ג'ימי הנדריקס.
קאלבי גדלה בלונדון בבית חובב מוזיקה. אביה האיטלקי חשף אותה לצלילים שונים, של אמנים כמו מריה קאלאס, קפטן ביפהרט, בטהובן, דביסי, ג'נגו ריינהרט ועוד. כבר בגיל ארבע ביקשה מהוריה שיקנו לה כינור, בגיל שמונה לימדה את עצמה לנגן בגיטרה שהייתה זרוקה בבית במקרה, ובגיל תשע כבר הפכה לזמרת-יוצרת. היא כתבה, הלחינה ודמיינה שהיא בלהקה של דיוויד בואי. כשסיימה את התיכון תכננה ללמוד תואר באמנות (עם נטייה לציור), אבל בחרה לבסוף בתואר במוזיקה והתמחתה באופרה של המאה ה-20, מוזיקת ג'אז והלחנה וכתיבה תזמורתית. הרקע הזה ניכר באלבום.
קאלבי בת ה-29 לא מוציאה את האלבום הזה מוקדם מדי. היא הספיקה ללמוד ולספוג. לאורך השנים היא נודעה כנגנית גיטרה טובה, וניגנה בלהקות כמו "צ'יפ הוטל" ו"ניו יורק" (שתיהן לא פרצו לתודעה), אבל כזמרת היא פעילה רק כחמש שנים, דבר די מפתיע ביחס לעוצמות הווקאליות שלה והמנעד הייחודי.
כשרק החלה לעבוד על חומרים משל עצמה, נהגה להתאמן בבית הוריה, ורק כשהייתה בטוחה שאין איש בבית והווילונות סגורים. היא אימנה את הקול במשך שש שעות מדי יום, ביצעה תרגילי נשימה והאזינה לזמרות שאהבה, כמו נינה סימון ואדית פיאף.
בראיון שהעניקה ל"אינדיפנדנט" הבריטי היא מספרת ששאבה מהן השראה וכוח לעשות את מה שרצתה לעשות באמת, עד הסוף ובמלוא גרון: "האזנתי לזמרות שאהבתי כמו נינה סימון ואדית פיאף, חשבתי מהו הדבר שהן עושות שבאמת נגע בי, וניסיתי לבחון אם אוכל למצוא זאת בקול שלי. ידעתי שרציתי קול שהוא עשיר, בעל עוצמה, ועבה, שמאוד שונה מהקול שבו אני מדברת".
החשש המרכזי שלה בתקופה ההיא היה שאנשים יזלזלו בה, משום שחשבו שבחורה נחבאת אל הכלים כמוה לא תהיה מסוגלת לעמוד במשימה הכל כך פומבית הזו. "ידעתי שאנשים יגידו: 'מה? למה היא מנסה להיות זמרת? היא ממש לא הטיפוס שיהפוך לזמרת'. אבל הנה אני כאן", היא מסכמת.
את החוזה עם "דומינו רקורדס" קיבלה אחרי שמשכה את תשומת לבו של ביל ריידר ג'ונס, לשעבר מלהקת דה קורל, וזה סיפר עליה לבעלי חברת התקליטים. המפיק בריאן אינו, ששמע עליה מחבר, הפך במהרה למנטור שלה. הוא טוען שלא היה משנה באלבום שלה מאומה, ובראיון ל-BBC6 אמר שהיא "הדבר הכי גדול מאז פטי סמית". אינו גם תורם קולות רקע לשני שירים באלבום- "Desire" ו-"Suzanne and I".
אט אט הפכה קאלבי למבוקשת, ופתחה מופעים עבור אינטרפול, הארקטיק מאנקיז ואפילו הלהקה של ניק קייב - גריינדרמן. את האלבום כבר הקליטה עם רוב אליס, שותפה המוזיקלי של פי ג'יי הארווי במשך שנים - משם מגיע הצליל רדוף הרוחות של האלבום.
מה שבטוח הוא שקאלבי הגיעה לקדמת הבמה אחרי שעברה מסלול ארוך של לימוד והבשלה. הפופ המסחרי המאוס לא מעניין אותה והיא מצליחה להעביר נוכחות בימתית מרתקת ומסתורית, פוסט הלוקים הזועקים לתשומת לב של ליידי גאגא. הצלחה מסחרית לא מעניינת אותה כמו המוזיקה עצמה. "לא רציתי לכתוב מוזיקה במחשבה של 'אני חייבת לנסות ולגרום לאנשים לאהוב את זה'", היא מסכמת. "רק רציתי לרצות את עצמי ולכתוב מוזיקה שהיא באמת כנה, להרגיש חדוות יצירה, ולא לדאוג אם זה מסחרי או אופנתי באיזשהו אופן". ככה צריך.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם