ראשי » רייטינג » קולנועגלוש ב - nrg מעריב מהסלולר

אנטי כרייסט: על הסרט "יש לנו אפיפיור"

ב"יש לנו אפיפיור" חוזר נני מורטי על הטריקים המוכרים שלו, אבל לפחות ב-40 הדקות הראשונות מיטיב להגחיך את האמונה הקתולית

אגדה קתולית עתיקה מספרת כי מיד לאחר שהקונקלווה - מועצת הקרדינלים העליונה - מסיימת את תהליך הבחירה של אפיפיור חדש ורגע לפני שיוצא מארובת ארמון הוותיקן אותו עשן לבן המבשר את החדשות הנפלאות להמוני המאמינים המתגודדים בכיכר סן פייטרו, מושיבים את הנבחר הטרי על כיסא מיוחד עם חור במרכזו. או אז ניגש בכיר נסיכי הכנסייה, כורע על ברכיו ובדיסקרטיות ראויה שולח יד אל תחתית הכיסא, אל החור ההוא, רק כדי לבדוק שהכל שם מונח כשורה. עם סיומה של בדיקה הכרחית זו מכריז הבודק בקול: יש לו אשכים, והם מתנדנדים כראוי! ובלטינית זה נשמע הרבה יותר מדעי.

כל ההליך הזה, גורסת אותה אגדה, נועד למנוע את המבוכה האיומה שנגרמה לכנסייה הנוצרית בשנת 853 לספירה, כאשר נזירה תחמנית מאנגליה, יוהנה היה שמה, הצליחה לעבוד על הקרדינלים שמינו אותה, שומו שמים, לתפקיד האפיפיור, ושמו יוהנס ה-8. מובן ששנתיים מאוחר יותר, עם גילוי דבר הרמאות המחרידה, הקרדינלים סקלו למוות את גברת אפיפיור.

מוזר הוא שאגדה פיקנטית שכזו לא מצאה דרכה אל תוך סרטו החדש של נני מורטי - "יש לנו אפיפיור", שמרחיב מאוד בעניין הקונקלווה. אך הגיוני היה שמורטי - שמאלן לוהט הבז למסורות העבר המאובנות - יעוט על סיפור הביצים הלוהטות של פאפא, ובתוך כך יגחיך עוד יותר את האמונה הקתולית שהוא ממתנגדיה המושבעים. אך גם ללא הספח הסקסואלי הזה "יש לנו אפיפיור" שופע בהתעמתויות חזיתיות עם הממסד הדתי, מתוך ניסיון לקדם אג'נדה חדשה אל מרכז הדיון הציבורי באיטליה.

האפיפיור הזקן מת זה עתה, וחבר נסיכי הכנסייה, העוטים כולם גלימות ארגמן מרשימות, מתכנס מכל קצוות תבל אל הוותיקן כדי לבחור ברועה רוחני עליון ובממלא מקום חדש לישו. הקרדינלים, 108 במספר, מכונסים בקאפלה הסיסטינית והבחירה לגמרי לא פשוטה. סיבוב הצבעה ראשון אינו עולה יפה, ועשן שחור מבשר זאת להמונים המאוכזבים. גם תוצאותיו של סיבוב מספר שתיים דומות, והמתח רק גובר. בסיבוב הבחירה השלישי מתהפך הגלגל, ונציג צרפתי, הקרדינל מלוויל, זוכה לתמיכה גורפת ומפתיעה.

אנשי מזכירות הוותיקן, האחראים על הקלפי

הסודית, פונים למלוויל הנבוך ומבקשים את הסכמתו לבחירה הגורלית. הלה מבולבל לגמרי, תר בעיניו בבהלה אחר מדריך ותומך, ולאחר זמן מתרצה ומסכים ליטול עליו את השליחות הקדושה. כעת תור העשן הלבן לפסוק את פסוקו, ולמראהו עולה עד השמים קול צהלת המאמינים בסן פייטרו. ועתה כל שנותר הוא להלביש את הנבחר במדי האפיפיור, לגשת אל מרפסת הארמון ולהכריז קבל עם ועולם בשפה הלטינית: אבמוס פאפאם!!!, יש לנו אפיפיור, וכדרכה של המסורת הישנה נושנה, נציגו של אלוהים עלי אדמות מתרומם מכיסאו ומברך את המאמינים.

והנה כי כן ניצב מזכיר הקרדינלים מול הקהל הרב ומשמיע בקול גדול את הקריאה הרמה. אבל כאן מתחוללת תקלה איומה. האפיפיור שזה עתה נבחר לוקה בהתקף חרדה קיצוני, וזעקתו מהדהדת מקצה העולם עד קצהו. הטקס, איזו בושה, נקטע באחת. מה עושים עכשיו? דומה שמבוכה מעין זו אינה זכורה בכנסייה הקתולית לפחות מאז הליך בחירתה של הנקבה יוהנה למשרה הזכרית הרמה.

יועצים ופרשנים אצים אנה ואנה, והאפיפיור אינו מתרצה. ממשיך לדבוק בפחד הטמיר שתקף אותו ומסרב להתחיל בעבודתו. בצוק העתים מוכנים פרנסי הכנסייה לעשות ויתור ענקי, והם מזעיקים אל הארמון את הנודע בפסיכיאטרים הרומאים. והרי ידוע שבין אנשי הכמורה לבין הפסיכיאטריה, שניהם מומחים לווידוי, מתקיימת תחרות ועוינות נצח. הפסיכיאטר משתדל לדובב את האפיפיור הסרבן ובתוך כך ממליץ ליועץ הסתרים הפולני (השחקן הנפלא יז'י שטור), שפועל מאחורי הקלעים של הוותיקן, לשכור את שירותיה של פסיכיאטרית רומאית אחרת, שהיא, כמה מקרי, גרושתו שלו.

בשקט בשקט מוסע הנבחר אל הקליניקה של הגברת, שם הוא חולק עמה כמה סודות נפש, בלי שיחשוף את זהותו. ביציאה מלשכתה, שוד ושבר, הוא שובר שמאלה ונעלם מעיני אנשי הוותיקן. היעלמות זו היא ראשיתה של סאטירה צולפנית על אודות סודות ושקרים, העמדות פנים וגלגולי עיניים חסודות. הסיטואציה ברורה: הכנסייה נותרה בלי ראש, ועדיין לא קם גוף, אפילו לא של הצלוב עצמו, שיכול לתפקד בלי ראשו.

מחציתו השנייה של הסרט מוקדשת, אם כך, להתבוננות מעין מדעית באותם חגבים המוכרים לציבור כקרדינלים, שראש להקתם נעלם מהאופק. מורטי, שזה לו סרטו העלילתי ה-11 (מאז שנת 1978), התעסק כבר בעבר הלא רחוק בקשר שבין עוצמה שלטונית לתדמית יחצנית. היה זה בסרטו "התנין", שלעג לגמדים הרוחניים השורצים בחצרו של סילביו ברלוסקוני, הקומדיאנט העומד בשנים האחרונות בראש המדינה האיטלקית.

מהבחינה הזאת "יש לנו אפיפיור" אינו מביא לבד חידושים גדולים. בסרט משובצים עוד כמה היבטים דרמטיים הנראים כחזרה מייגעת של טריקים מבית היוצר של מורטי, המתעקש כמו תמיד לבנות את המוצר שלו סביב עצמו. הוא בוחר לגלם את דמות הפסיכיאטר, ממש כשם שעשה בסרטו עטור הפרסים "חדרו של הבן" (2001).

לאוהדיו של מורטי מוכרת היטב גם גישתו המערערת על ההיררכיות המסורתיות, כפי שבוטאה בסרטו המוצלח ביותר, "היומן" (1993). אילו הסרט היה מסתיים לאחר 40 דקות היה אפשר לומר שהוא מרשים באופני הבימוי והצילום שלו, שמנצלים היטב את יתרונות המסך הרחב, צלילי המיסה הקתולית וצבעוניותם של הבגדים המסורתיים של שוכני הוותיקן. אלא שהסרט מתמשך על פני שעה מייגעת נוספת, וסופו שמידרדר לרמה של קומדיה שולית מאת וודי אלן.

על יתרון בולט אחד "יש לנו אפיפיור" מצליח בכל זאת לשמור לכל אורכו - מישל פיקולי שמו. הכוכב הצרפתי, כבר בן 85, מיטיב להעביר את תחושת האימה האוחזת באפיפיור הנבחר, ובתוך כך אינו שוכח את מחויבותו המקצועית למסגרת הגרוטסקית שבאה לשרת את רעיונותיו השדופים של מורטי. רעיונות אלה מוטחים בפרצופי הצופים באופן די פרימיטיבי, באמצעות ציטוטים מתוך "בת שחף", מחזהו של אנטון צ'כוב, שקטעים ממנו נזרעו על ידי מורטי לאורך סרטו.

די במשפטי הפתיחה של "בת שחף" (תרגום: אברהם שלונסקי), כדי להבין את האידיאה הלא ממש עמוקה של מורטי: "מדוע את לובשת תמיד שחורים?", תוהה המורה הדלפון מדבידנקו אצל מאשה, בתו של בעל האחוזה. "בגד אבלות הוא על חיי. אני אומללה", משיבה הגברת הצעירה. "למה? איני מבין. את בריאה. אביך, אף על פי שאינו גביר, איש אמיד הוא. חיי קשים הרבה יותר משלך... ואף על פי כך איני לובש בגדי אבלות", פוסק המורה המנוסה. "לא הכסף עיקר. גם הקבצן יכול להיות מאושר", משיבה מאשה. ועם סחורה משומשת שכזו מנסה מורטי לשפר את תפיסת עולמם של המאמינים.

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...