פסקול המהפכה: על האלבום החדש של רמי פורטיס
"החבר אני", אלבומו החדש והמגובש של רמי פורטיס, נחת בדיוק בזמן הנכון כדי לתרגם את המצב הלאומי ולקשר אותו לאישי, והכל ביד אמן. משוגע? כבר מזמן לא
רמי פורטיס, ''החבר ואני'', NMC
אילולא תיאורית הקונספירציה הזו הייתה נשמעת הגיונית בערך כמו ארוחת ערב בין אלביס, מייקל ג'קסון, ישו ועב"מ, אפשר היה לחשוד בפורטיס כמחולל מחאת הקיץ. אחרת קשה להסביר כיצד "החבר אני", אלבומו החדש, מצליח לנחות בדיוק מרשים במקום ובזמן הנכון. ברלוונטיות מבהילה, כל אחת ואחת מרצועות האלבום כמו מתרגמת את המצב הלאומי הקיים ומקשרת אותו לאישי. מחברת ביד אמן בין המיאוס בקיים לגעגוע לילדות תמימה וחברות אמיתית (גם אם דמיונית, כפי שמעיד שם האלבום).
פורטיס, ממרומי גיל 57 ואחרי 30 שנות עשייה מוזיקלית, חפר את דרכו לצמרת מתחת לאף של כולנו, מעריציו ומלעיזיו כאחד. פורטיס הוא קונצנזוס, אנומליה בלב המיינסטרים. מצד אחד - זהו מקום לא רע להמצא בו. הביקורות המהללות מכל עבר על "פורטיס משולש", אלבומו הקודם מ-2009, עשו עבודת יחסי ציבור מצוינת עבור אסופת שירים שלא בהכרח הייתה ראויה לה. מצד שני, השורה "הבדידות על ראש העץ - שם הוא מרגיש בטוח" מתוך שיר הנושא של האלבום החדש, מעידה כי יכול להיות שפורטיס עדיין מעדיף איפשהו את עמדת האאוטסיידר שאייש במשך שנים רבות.
מה שמתחיל ב"הרעות היא עם", קטע פותח מצמרר ברלוונטיות שלו בליווי ריף בריט-פופ קליט, ממשיך ב"לשחרר את הזבוב" - טקסט שזועק שנאה ומיאוס בפוליטיקה ופוליטיקאים, שמנהלים את חיינו בחוסר אחריות, שקר ומרמה. "פתחו את הדלת
אבל פורטיס מעולם לא עסק רק בלבכּות את השלילי. "הכל בראש", בו מתארח בנו גיא על גיטרה, הוא מועמד בטוח כסינגל, עם בית שגורס כי "אין סיפור ואין פרש ומי ישמור כבשת הרש". בגשר הוא שואל - "לאן הלכה המחשבה?" ואז מתפרץ לאחד הפזמונים היפים ששמענו מהרוקר המכובד ביותר בארץ, כולל ההכרזה "אני גדול - עולם קטן". ב"תחי הנפש" הוא מפציר בנו להמשיך לחתור גם בים המשבר: "לא נסתתר גיצים בזרם מכאן ועד אין סוף, עד שנרגיש טוב". קצת אופטימיות מעולם לא הזיקה לאף אחד, כמו שהזכיר לנו האלבום האחרון של ברי סחרוף.
אין טעם להשוות בין פורטיס העכשווי לפורטיס של "אינקובטור", ממש כפי שאין טעם לנסות להבין את עצמך של לפני שניים-שלושה עשורים. ועדיין, הקירח במשקפי השמש תמיד שימש נביא זעם עם גיטרה, שידע לקשר בין הילדות נטולת הקץ למבוך האינסופי ביומו של העכבר. ידע להכאיב באותה מידה שידע ללטף, להתריע על שקיעתה של הזריחה ועדיין לצפות לשמש.
ואולי עכשיו הגיעה סופסוף השמש שציפינו לה עוד מימי "פלונטר". שמוכיחה שהדור הזה לא רקוב כמו שאמר פעם. או כמו שהוא אומר היום, ב"שדה כלניות" החותם את האסופה: "בואו ידידיי אי אפשר בכוח/ כל העצבים לא שווים פרוטה/ רק האהבה היא מקום בטוח/ צאו מעצמכם ותראו רחוק".
בימי מחאה שכמו מחפשת שיר אחד, המנון מלכד שיצליח ללכוד במילים את שהביא "קיץ המהפכה" (מצטערים שלמה, "ארץ חדשה" לא ממש תפס) מגיח לו "החבר אני" ומציע לכם מחשבה מלכדת, זיקוק של רעיון אחד שמחבר כמעט את כל שכבות האוכלוסיה בישראל 2011. מהבחינה הזו פורטיס, בדרכו לסגור את העשור השישי לחייו, מעולם לא היה רלוונטי ונכון יותר מהרגע הזה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם