דם אמיתי: ראיון עם יוצרי "כלבת"
"כלבת", סרט האימה העברי הראשון, כבר היה בדרכו להיות קוריוז חד-פעמי בתולדות הקולנוע הישראלי. ואז גילו אותו 400 חובבי פנטזיה פורטוגלים
זה לא היה קל. "כלבת" צולם במשך חודש, בתקציב זעום וכמעט ללא תמיכת קרנות. שיחקו בו רן דנקר, אניה בוקשטיין, ליאור אשכנזי, עפר שכטר ומנשה נוי, שעבדו כולם "כמעט בהתנדבות" לטענת יוצריו. בניגוד למקובל, הסרט הגיע להקרנות מסחריות בארץ לפני שהוקרן בפסטיבלים בחו"ל. הוא זכה לתשומת לב תקשורתית רבה בזכות הראשוניות שבו, אבל נתפס כאכזבה קופתית. "יומיים לפני שהסרט יצא קיבלנו את הגבלת הצנזורה לגיל 18 ומעלה, שזה גזר דין מוות בקופות", נזכר קשלס. "בסוף השבוע שבו הסרט יצא היתה שרפה בסינמה סיטי והמתחם פונה. זה היה ברוך אחרי ברוך אחרי ברוך".
חלק מהבעיה הוא שאפילו בתוך הז' אנר "כלבת" אינו סרט למתחילים. הוא מתחיל כמו סרט משספי גרונות (סלאשר) קלאסי עם קבוצת צעירים שהולכת לאיבוד ביער שבו מסתובב רוצח פסיכופת. אלא שהנוסחה נשברת מיד: לאורך כל הסרט הרוצח כלל לא הורג אף אחד, מה שלא מפריע לגופות להיערם. ה"כלבת" - הקנאה, שנאת האחר והקטנוניות שמובילה לאלימות - עוברת בין הדמויות, והן מחסלות זו את זו. את הקריצה והעיקום של מוסכמות הז'אנר יכול להבין רק מי שכבר ראה כמה סרטי אימה בחייו.
הסרט הביא בסופו של דבר לבתי הקולנוע כ-30 אלף צופים בארץ, מספר מכובד לז'אנר האימה הלא מאוד מפותח, אבל דל יחסית ללהיטים כמו "הערת שוליים", שאותו ראו מעל 200 אלף צופים. היה נדמה שסרט האימה העברי עומד להיקבר בתולדות הקולנוע הישראלי כקוריוז חד-פעמי. אלא שכמה חודשים אחרי שירד מהמסכים בישראל הגיעה נקודת המפנה - "כלבת" התקבל ל"פנטספורטו", פסטיבל סרטי פנטזיה בפורטוגל. "חששנו מאוד", משחזר פפושדו. "זאת היתה ההקרנה הראשונה שלנו בפסטיבל בינלאומי. מהתגובה היינו בשוק. קהל של 400 איש, שאף אחד מהם לא מבין מילה בעברית, היה פשוט באקסטזה. זאת חוויה אחרת לגמרי".
"כלבת" יצא מפורטוגל עם פרס המבקרים, ושם התחיל מסע בין פסטיבלים שעדיין רחוק מלהסתיים. באדינבורו קיבל הסרט את פרס חביב הקהל. בפוצ'ון שבקוריאה הוא זכה בפרס חבר השופטים. פפושדו כבר מתקשה לספור את הפסטיבלים: "היינו בפורטוגל, טרייבקה, קוריאה, קנדה, לונדון, גרמניה ועכשיו טקסס. עד סוף השנה הסרט יהיה בערך ב-40 פסטיבלים בעולם, לא כולל פסטיבלים של סרטים יהודיים וישראליים".
לאורך סיבוב הפסטיבלים "כלבת" צבר גם ביקורות נלהבות במגזינים נחשבים בכל העולם. במגזין "Salon" הסרט כונה "אחת מקומדיות האימה האכזריות והמצחיקות ביותר שתראו אי פעם"; בלוג הקולנוע השווה Twitch כינה אותו "אחד הסרטים הכי מקוריים, ומבעיתים באמת, בשנים האחרונות"; ה"לוס אנג'לס טיימס" בחר בו כאחד מחמשת הסרטים הבולטים של פסטיבל טרייבקה; ב"טיים אאוט לונדון" הוא קיבל את המקום הראשון
פתאום פפושדו וקשלס הם כבר לא זוג אלמונים מישראל; הם יוצרי האימה עם הסרט הכי חם של הז'אנר. "היינו עכשיו ב'פרייט-פסט', הפסטיבל הכי גדול באנגליה לסרטי אימה", מתגאה פפושדו. "יש שם אולם קולנוע עצום של 1,300 איש . מכיוון ש' כלבת' לא הוצג שם בבכורה הוא הוקרן באולם הקטן יותר. חודש לפני ההקרנה כבר אזלו הכרטיסים ואחד ממבקרי הקולנוע החשובים בבריטניה פתח עצומה להעברת הסרט לאולם הגדול. פגשנו שם את ניל מרשל, הבמאי של 'The Descent' (מסרטי האימה המצליחים והמוצלחים של השנים האחרונות), והוא יודע מי אנחנו. כשהיינו בטרייבקה קיבלנו טלפון בהול מהארווי ויינסטיין, המפיק הקבוע של טרנטינו והמייסד של חברת מירמקס, ששמע על הסרט ורצה שנשלח לו עותק מיד".
אלא שהתהודה, ההצלחה והביקורות המחמיאות מחו"ל לא עזרו לפפושדו וקשלס לקבל הכרה בארץ. בטקס פרסי אופיר האחרון "כלבת" קיבל מועמדות אחד בלבד: לפרס האיפור.
אתם מאוכזבים מחוסר ההכרה בישראל?
קשלס: "היינו בהקרנת אקדמיה. היו שם שלוש זקנות שדקות אחרי תחילת הסרט דהרו החוצה וזעקו'כל כך הרבה דם, אלוהים אדירים'. אם הן מזדעזעות מהדם, איך הן בכלל יכולות לשמוע את עבודת הפסקול? אבל זה עוד מילא. מה שחמור יותר הוא שהתכתבתי עם מבקר מאוד חשוב בארץ, שסיפרתי לו על כל הפסטיבלים שבהם היינו - פסטיבלים ענקיים, שמוכרים מאות אלפי כרטיסים - והוא אמר שהוא לא שמע על אף אחד מהם. אצלנו, אם אתה לא בקאן, ברלין או ונציה, אתה לא קיים. כל המסע האדיר ש'כלבת' עושה, כל ההצלחה שלו - זה לא נחשב. יש עולם שלם של קולנוע שחי בחוץ לארץ, ופה פשוט לא מדברים עליו. זה לא רק אימה, אלא גם פנטזיה, מדע בדיוני, אקשן. אלה ז'אנרים שמתים פה".
דווקא נדמה שיש הרבה רעב לסרטי אימה בארץ. כל סטודנט שנה ראשונה לקולנוע טוען שהוא רוצה לעשות סרטי אימה.
"ומה הוא עושה בשנה השלישית? כל אחד נכנס ללימודי הקולנוע כשהוא רוצה להיות ספילברג, כשהוא יוצא הוא רוצה להיות בלה טאר (במאי הונגרי של סרטים אטיים ומהורהרים). בלימודי הקולנוע בארץ גורמים לך להרגיש שלעשות סרטים פופולריים זה לא בסדר. כשהייתי מרצה הייתי רואה את השינוי שחל בגישה של כל סטודנט, מהשנה הראשונה שבה הוא היה מחקה את קווין סמית וקוונטין טרנטינו, ועד לשנה ג' כשהוא מגיע לדרמות על החייל התקוע במחסום או הפלסטינית שמתאהבת בישראלי.
"הבעיה היא שהדגש בלימודי הקולנוע בארץ הוא לא על אסתטיקה, לא על הקראפט - היכולת הטכנית - אלא על אג'נדות. יש המון קורסים על תיאוריות פמיניסטיות בקולנוע, על הזר והחריג בקולנוע, על דמות הערבי בקולנוע. כאילו האג'נדה היא הדבר המשמעותי היחיד. אז התוצאה היא שיוצרים לא רוצים לעשות סרטים בז'אנרים שהם יודעים שהמבקרים יתעלמו מהם. הם מפחדים שהם לא יקבלו קרנות, שלא יקבלו תמיכה, שיעברו את כל המסע המטורף הזה ובסוף ייתקלו בחומה של הביקורת. אז אתה רואה מגמה שלמה של יוצרים צעירים שפונה לעשות את אותו סרט בפעם המאה. ואתה אומר, לא ראיתי את זה כבר? זה לא היה כבר לפני שנה, עם אותם שחקנים בדיוק, רק שינו לזה את השם?".
ול"כלבת" יש אג'נדה?
"בטח שיש. הסרט מדבר על כלבת כמצב מטפאורי של אלימות כמחלה מידבקת. אבל לא לחצנו את זה החוצה, כי היה חשוב לנו קודם כל לעשות סרט שיהיה מהנה. סרטי אימה לא באים לחנך אותך. כל הפסטיבלים שהשתתפנו בהם, אג'נדה לא מעניינת אותם. אני יכול עד מחר לנסות לדחוף להם את הסרט בקטע של'זה סרט חשוב, זה מדבר על הסכסוך, זה על החברה הישראלית'. זה לא מעניין אותם. הדבר היחיד שמעניין אותם הוא אם הוא עובד בתור סרט אימה. אם הוא מבדר, אם הוא מפחיד, אם הוא מותח. בעולם שפטו אותנו על האמנות שלנו, לא על הפוליטיקה שלנו".
מעבר למחמאות, להצלחה של "כלבת" יש גם השלכות כלכליות. בזכות התקציב המצומצם וההצלחה הפסטיבלית, "כלבת" הפך כבר עכשיו לחיה נדירה מאוד בעולם הקולנוע הישראלי: סרט רווחי. וזה עוד לפני ההקרנות המסחריות בחו"ל, שיגיעו בהמשך. בינתיים הוא נמכר להפצה בקנדה, ארה"ב, יפן וגרמניה. נוסף לכך, נמכרו גם הזכויות לגרסה הוליוודית שלו, שעדיין לא ברור מה יעלה בגורלה.
"כל יום יש שמועה אחרת", משתף קשלס. "אבל אנחנו מנסים לא להיסחף למגלומניה. כל שבוע מגיעות הצעות לביים סרטים בחו"ל. קיבלנו הצעה לביים המשך לסרט הוליוודי. יכולנו להיות כבר באוגוסט בהונגריה, אחראים על סרט בתקציב של 15 מיליון דולר. ביקשו מאיתנו לכתוב את הסרט הבא שלנו באנגלית, כדי שיהיה קל יותר לשווק אותו ישירות לשוק האמריקאי, אבל לא הסכמנו".
למה לא, בעצם?
"עשינו סרט שכמוהו עוד לא עשו בארץ. שכבנו על הגדר, חטפנו הרבה אש וגם קיבלנו הרבה צ'ופרים. אם יתברר שזאת היתה תופעה חד-פעמית זה יהיה אסון מבחינתי. אבל אם תהיה המשכיות אז יוצרים צעירים יבינו שמשהו קורה כאן ולא יפחדו לנסות בעצמם. אני רוצה לראות את המצב בארץ מגיע לכך שבכל שנה ייצאו שניים-שלושה סרטי ז' אנר, בנוסף לסרטי פסטיבל קאן. יש גם תהליך הבשלה שבמאי צריך לעבור. הקפיצה המהירה הזאת למים ההוליוודיים היא כמו טירוף בשבילי. לפעמים כשיוצרים שעדיין לא בשלים מקבלים תקציב גדול, הם מתחילים להתפזר על שטויות. כשיש לך תקציב של 3 מיליון דולר, יש לך יותר מדי אפשרויות. אז בינתיים אנחנו ממשיכים ללכת בקטן. בזכות' כלבת' אנחנו יכולים לעשות את הסרט שאנחנו רוצים בלי להיות תלויים בקרנות. נשכלל את יכולות המצלמה והתאורה שלנו".
איזה מין סרט זה?
פפושדו: "זה מותחן חטיפה שיש בו שלוש דמויות עיקריות וטוויסט מגניב על כל הז'אנר. מאוד מצחיק אבל גם מאוד מאוד אלים. יותר חזק, יותר פסיכי, מורכב".
קשלס: "הצנזורה לא מעניינת אותנו עכשיו, כי ממילא זה יהיה סרט למבוגרים בלבד. אנחנו לא מכוונים לילדים בני 12. אבל אם הם יתגנבו פנימה, שיהיה להם בכיף".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם