קדושה מעולה: על האלבום של סיינט וינסנט
בתקופה של מיחזור בלתי פוסק, סיינט וינסנט היא מצרך נדיר. את האלבום שלה "סטריינג' מרסי" כדאי לכם לשמוע
את השנים הראשונות בקריירה העבירה קלארק (28) כגיטריסטית בלהקת הפופ הפסיכדלי פוליפוניק ספרי. בהמשך ניגנה בלהקה של כוכב האינדי סופיאן סטיבנס, גם הוא חובב תזמורים מורכבים. הניסיון הזה עזר להפוך אותה לאחת מהמוזיקאים המוכשרים ביותר מבחינה טכנית שפועלים כיום באינדי האמריקאי. ב-2007 היא הוציאה את אלבום הבכורה שלה "Me Marry" - אוסף שירי ארט-רוק מגובשים במידה מפתיעה בהתחשב בכך שרובם נכתבו כשהיתה בת 19. כבר שם אפשר היה לשמוע את העניין שלה במשחק עם התפיסות המקובלות ל"יופי" ול"כיעור". קווים מלודיים בהשראת הפסקולים הרומנטיים של שנות השלושים מופצצים מהאוויר עם התפרצויות אלימות של רעשי גיטרה ותופים משוננים.
ב-2009 היא הוציאה את "אקטור", שלקח את החיבה שלה לעיבודים מרובי כלים וללחנים לא שבלוניים צעד נוסף קדימה. פעמים רבות באלבום השירים משנים כיוון בפתאומיות משלווה להיסטריה במין התקף חרדה מוזיקלי. בשלב הזה סיינט וינסנט כבר הפכה לאחד מהשמות המדוברים ביותר מחוץ למיינסטרים. לא כוכבת מצעדים, אבל בהחלט על הבמות המרכזיות בפסטיבלים. את האלבום החדש שלה, "סטריינג' מרסי", היא כבר שחררה מול מפלס ציפיות גבוה במיוחד.
אחרי שני אלבומים, שמיפו היטב את הטריטוריה האמנותית שלה, "סטריינג' מרסי" הוא אולי תגלית קצת פחות מרעישה, אולם לא פחות מספקת. זו ההצהרה ההדוקה ביותר שקלארק הוציאה עד היום. לפני הכל זה אלבום גיטרות, אפילו אם נדיר שהגיטרות האלה עושות את מה שהיית מצפה מהן. קלארק משתמשת בחשמלית שלה בדיוק של כוונת לייזר. לפעמים היא טווה מרקמים עדינים ומורכבים ולפעמים מרשה לה להתפרץ בפראות, וגם ברגעים הכאוטיים ביותר כל תו נשמע מכוון. השירים עצמם חוזרים שוב למקומות המוכרים, אבל חודרים עמוק יותר. לקלארק יש דרך לתאר משברי זהות מורכבים במינימום מילים. בשיר "צ'ירלידר" היא מואסת בחיים של צביעות. "סיפרתי שקרים שלמים בחצי חיוך", היא מודה לפני שהיא מכריזה, "אבל אני לא רוצה להיות צ'ירלידר יותר".
בתקופה שבה חלק ניכר מהיוצרים האיכותיים כביכול משכשכים בנוסטלגיה ומסתפקים בלא יותר ממיחזור בלתי פוסק של השפעות, המוזיקה של סיינט
מרלינג היא יוצרת מהסוג שאוהבים להתגעגע אליו - מלחינה על גיטרה אקוסטית את כאבי העולם ברצינות תהומית כאילו שוגרה אלינו היישר משנות השבעים. סם הרגעה לאנשים שאוהבים לטעון שהיום כבר לא יודעים לעשות מוזיקה. גם סיינט וינסנט ניזונה מסט ברור של השפעות, מקייט בוש ועד סטנדרטים של ג'אז, אבל היא משכילה ליצור מהן שפה שהיא כולה שלה. כאן טמון ההבדל בין אמנות ובין מוזיקת רקע. השירים של קלארק הם מלאכת מחשבת של פרטים קטנים שמנסים לגדר משהו פרוע ומדמם. גם ברגעים השלווים ביותר היא לא שוכחת לרגע שיש משהו ראוי ממש מתחת לפני השטח.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם