זה מה יש: שבע הערות על מוצ"ש החדש של ערוץ 2
מוצ"ש החדש של ערוץ 2 הוא ערבוב אופייני של העמדת פנים, תאוות מסך ושיגעון גדלות
1. לשקר טוב לוקח זמן להתגלות. ב"שלוש", התוכנית החדשה של קשת, הוא מופיע כבר במשפט הראשון. "היום אנחנו יוצאים למסע עם שלוש נשים, מסע בעקבות הלב", מכריז אסי עזר ומתנגש חזיתית באמת היסודית הנמצאת בתשתית כל שעשועון היכרויות פריים טיימי: המסע הוא בעקבות ההזדמנות להתפרסם, לא בעקבות הלב. תנו לקים בוסי לימונים, והיא תעשה מהם לימונדה;
2. במחשבה שנייה, דווקא יש סיכוי לא רע שבוסי תכיר את בן זוגה הבא בזכות התוכנית. ייתכן שתבחין בו בהשקה או בפתיחה או בכל אירוע יחצנות אחר, אחד מיני עשרות, שתוזמן אליהם בתוקף היותה משתתפת ב"שלוש". כלומר, בתוקף היותה סלב בהתהוות - המעמד שלו ייחלה עם הצטרפותה לתוכנית.
3. כל כולה של "שלוש" הוא קודש לתחזוק הפסאדה. כל חיוך הוא הבטחה למערכת זוגית ארוכת טווח, כל סמול טוק עם בחור שזה עתה פגשת הוא "יחסינו לאן". הצפייה במשתתפות המשקיעות מאמץ מופרז בשיח המזויף של התוכנית - כן תרצה לצאת איתי, לא ארצה לצאת איתך - הוא עניין מתיש. אבל הן לא חדלות, והזיעה הניגרת מהן נוצצת למרחוק.
אגלי הזיעה האלה בוהקים עוד יותר על רקע מילותיו היפות של חגי לוי במוסף ז'ורנל של מעריב ("המדריך למהפכה", 28.9) על במאי "שלוש" ולשעבר גם "מחוברות", דורון צברי:"'מחוברות' אומרת [כלומר, צברי אומר]: הפרסום שאתה עתיד לזכות בו הוא שכרך על שהינך מי שאתה, לא על מה שאתה עושה. על היותך". מדוע אם כך שצברי ירצה לסגת מריאליטי על שום היותך, "הריאליטי הצלול מכולם" כדברי לוי, לריאליטי מזיע? מדוע שיסכים לרגרסיה כזאת? לא נראה ש"אתגר מקצועי" הוא התשובה. אולי תקף אותו שכנוע פנימי שלא תיתכן יצירת ריאליטי אם אין מאחוריה תחרות.
4. כשמזמינים ל"תוכנית החדשה של קשת" אנשים שכל רצונם כעת הוא להופיע ב"תוכנית החדשה של קשת" מרוויחים חיילים נאמנים. אנשים שדוברים את שפת הטלוויזיה כאילו היתה שפת אם. כאלו הן השלוש. הביטו, לשם המחשה, בשרית גומז. המשקע הטלוויזיוני טבוע בה כה עמוק עד שהיא מסרבת לתת לאחד המתמודדים לסיים משפט שינמק את יחסו לדת, ומתעקשת שיענה ב"כן" או ב"לא".
מפתה מאוד לדבר על גומז, "האלמנה" בפי כל, אולם בנקודת הזמן הזאת לא ברור עדיין מה חלקה בסיטואציה המוזרה שבה היא משתתפת. אין שום בעיה שאלמנת צה"ל תיקח חלק בריאליטי, נורמליזציה וכל זה, אבל בהחלט שווה להתחקות אחר המקומות שבהם נוקטת ההפקה גישה צינית כלפי העניין. למשל: כשהדבר הראשון שנאמר עליה בתוכנית, האפיון היסודי שלה, הוא "אלמנת צה"ל". או שחמש דקות בלבד מפתיחת התוכנית כבר נלחצות בלוטות הבכי של גומז והיא מלווה מתייפחת, צמוד צמוד, במצלמה.
זה בנוגע להפקה. רגע שאולי יוכל לספק אינדיקציה לרמת הציניות המהולה בפעולותיה של גומז עצמה, התרחש דקה קודם לכן: במהלך אותו מונולוג ביזארי של המשתתף הדתי, זה שלחץ על הבלוטות, הרגישה גומז שהיא עומדת להתייפח בבכי. מובן שלא תבקש מאנשי ההפקה לחדול מהצילומים. פנייתה היתה און קאמרה לחברותיה לטריו, כלומר בתוך המשחק הטלוויזיוני ולא מחוצה לו. גם היא לא חושבת שלהתייפח בגלל רגע קשה שעברה הוא עניין ששווה לוותר בשבילו על פריים טוב. מובן שגם האוזנייה התקועה לה בתנוך סייעה לה לבחור נכון.
5. פילוסופים של הלשון עמדו זה מכבר על בעיית ההכללה שכופה עלינו השפה - אתה אומר "כלבים" וכורך יחדיו תחת קטגוריה גסה אחת את כל הגזעים, המינים והגדלים החיים על ארבע תחת כיפת השמים. האזנה לדבריהן של השלוש מ"שלוש", בהפנמתן העמוקה את המציאות הטלוויזיונית, מגלה מעבר לדרגה גבוהה יותר של הכללה, גבוהה אפילו מזו המתקיימת באופן רגיל בשפה.
הן יודעות שכאן על הסט אין זמן, הבחורים נעים על פס ייצור, ועל כן הן מנהלות איתם שיחות לא במילים כי אם בכותרות. כל מילה היא כותרת. מתמודד אחד זוכה למחמאות משום שהצהיר שהוא דתי. אחר "מדהים" כי הוא איש חינוך. אחרי דקת שיחה גם מחמיאים לו על שיש לו "אידיאולוגיה", אף שבתווך לא נוספה כל אינפורמציה עליו. מה המציאות מאחורי כל כותרת כזאת? אם ישנה כזאת היא קלושה, דהויה, רופפת. כמו איכות הקשר הנוצר בין שני האנשים בספיד דייטינג מול סט שלם ומצלמות, ביחס של שלוש מול אחד.
6. הדבר המרעיש ביותר ביחס ל"שלוש" נמצא בכלל מחוצה לה: הדוקו "למה זה כל כך מסובך" שמשודר אחריה (לא מיד, "סברי מרנן" בתווך. אגב, גם "שלוש" מוגדרת באתר הבית של קשת כ"תוכנית דוקומנטרית"). מדובר בסבב של ראשים מדברים, רובם מחוברים לצווארים של טאלנטים מבית קשת, המנתחים מושג מהשדה הרומנטי. מהר מאוד מתגלה שמרבית הדיונים נסובים סביב אותן הסוגיות שבדיוק צפו ועלו בפרק של "שלוש", וסביב אותן כוכבות "שלוש" - קימי, שרית ומאיה רובין.
בשנים האחרונות, וזה לא חדש, עולם התוכן המשמעותי ביותר עבור הטלוויזיה הוא עולם הטלוויזיה. "ארץ נהדרת" מצלמת מערכונים שהנושא שלהם הוא "הישרדות", גיא פינס מתפרנס מאייטמים על אלירז שדה. הרעיון מובן. ואולם, קיים הבדל עקרוני בין הדוגמאות הללו ובין "למה זה כל כך מסובך". כש "ארץ נהדרת" סופחת לתוכה ראנינג גג שנולד ב"הישרדות", היא עושה זאת בהכרח משום שזיהתה אותו בעולם שבחוץ - בשיחות סלון, בקולר, בעיתונים. הימצאותו שם היא בהכרח תולדה של בחירה: "האנשים הקטנים" בחרו לדבר עליו. זו המוטיבציה לקלוט אותו כעת בחזרה פנימה, לטלוויזיה.
"למה זה כל כך מסובך" עושה קיצור דרך אכזרי. היא לא מחכה שה"אנשים הקטנים" ידברו על ענייני קימי ליד הקולר בעבודה, כי הם הרי עוד לא הספיקו ללכת לעבודה. היא פשוט קובעת עבורם שעל זה הם רוצים לדבר. יש בזה יסוד של שיגעון גדלות. ישנן תוכניות פאנל נלוות - של "האח הגדול", של "הישרדות" - המשודרות מיד אחרי התוכנית, אבל הן תמיד יכללו קריצה. הצדקתן הפנימית היא שאין להן הצדקה פנימית, הן סתם טראש. "למה זה כל כך מסובך", לעומת זאת, מאביסה אותך בהתייחסויות רציניות להחריד בנוגע לפרידתה של קימי מהחבר לפני ארבע שנים. לצביקה פיק יש כמה תובנות על זה, לא תיקח ממנו עצה על זוגיות?
7. "בסדר גיא, אני מוכן, בוא נלך על זה. שים את הסינק, שים את האחוש שרלולה. אין מה לעשות, אני חייב לנהל את המשבר ולא לתת לו לנהל אותי. זה אל"ף-בי"ת, אל"ף-בי"ת של אסטרטגיה, באפט says. נראה לבני יונות. נראה שאני לא כמו שזה נראה. אבל את הקטע עם הידיים ב'ערוץ של סרטים, ערוץ של סוטים', אתה מוריד, כן?" נאסף מרצפת חדר העריכה, "הצינור").
"שלוש", מוצ"ש ב-21:00, ערוץ 2.
"למה זה כל כך מסובך", מוצ"ש ב-22:25, ערוץ 2.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם