אז מי באמת רצח את דפנה כרמון?
סרט דוקומנטרי נוקב שמוקרן היום (א') בפסטיבל הסרטים בחיפה מתעד את חקירתו של ד"ר אריאל ליבנה בנושא רצח דפנה כרמון. החוקר והבמאים, רוני ליבנה (בתו של החוקר) וקובי דוידיאן, מספרים על סימני השאלה הגדולים לגבי זהותם של הרוצחים, על חקירות מפוקפקות לטענתם של המשטרה ועל גילויים מטלטלים
האב כבר הוכיח בתחקיר אחר שלו, כי סולימאן אל עביד, תושב הפזורה הבדואית בנגב היושב בכלא לאחר שהורשע ברצח חנית קיקוס - הוא לא הורצח האמיתי בפרשה. גם הפעם גילה ליבנה סימני שאלה גדולים ומטרידים לגבי אשמתם של אלו שהואשמו ברצח כרמון.
ליבנה ודוידיאן הנציחו את המסע הנוקב בסרט תיעודי שיוקרן לראשונה היום (א') בפסטיבל הסרטים בחיפה. עתה הם מספרים על הגילויים, על המשטרה, על מערכת המשפט ועל המסע האישי שעברו במהלך הסרט.
מתוך התחקיר לסרט
"דפנה כרמון ז"ל נעלמה ביוני 1982, בימיה הראשונים של מלחמת לבנון הראשונה. לאחר כחודש של חיפושים ממושכים נמצאו שרידי גופתה באקראי ביערות הכרמל, לצד הדרך מעוספיה לכלא דמון. מצב הגופה היה רע מאוד. שרידי הגופה נמצאו לאחר זמן ממושך שהיו בשטח ולכן הזיהוי נעשה על פי מבנה הלסת והשיניים. חקירה ממושכת לא הניבה פענוח. עקב מחסור בממצאים, שיטת הרצח לא הייתה ידועה. כמו כן לא פוענחה ה"זירה". ברשות החוקרים לא היו ראיות שיצביעו על חשודים. צוות החקירה נתקל במחסור של ראיות וכיווני חקירה חדשים.
"וכך, ב-25.3.84, במסיבת עיתונאים מתוקשרת הודיעה המשטרה על חמשת הרוצחים בתיק דני כץ: שלושה מתושבי סכנין ושני תושבים בדואים מהכרמל. לדברי השוטרים, אחד משני הבדואים, אחמד כוזלי, ביקש להודות במעורבותו גם ברצח ובאונס דפנה כרמון שאירע שנתיים קודם לכן והפליל במעשה זה שלושה נוספים: עאטף סביחי, אף הוא תושב בדואי מנאשמי רצח דני כץ, ואת האחים מחמד וכמאל סביחי מעוספיה שהם קרובי משפחתו.
"הודאה זאת הובילה לפתיחת צוות חקירה חדש בפרשת דפנה כרמון. החשודים נחקרו, מסרו הודאות ושחזרו את הרצח. כולם הורשעו ונדונו למאסרי עולם.
"במהלך המשפט הנאשמים טענו, כי ההודאות הוצאו מהם תוך כדי שימוש באלימות נוראית מצד השוטרים; מכות יבשות, דקירות באיברי המין ואיומים באקדח טעון. לטענתם, לכן הם הודו ושחזרו לפי גרסאות שהוכתבו להם. ב-27 השנים האחרונות מרצים שבעה אסירים מאסרי עולם: חמישה שהורשעו ברצח דני כץ, ונוסף עליהם גם ארבעה שהורשעו ברצח דפנה כרמון, כששניים מהם הורשעו בשני מעשי הרצח.
"ב-2006 פרסם ד"ר אריאל ליבנה, יחד עם עמיר רפפורט, תחקיר בו גילה כי הבדואי סולימאן אל-עביד, שהורשע ברציחת חנית קיקוס, חף מפשע, מה שהוביל לקיצור עונשו על ידי הנשיא שמעון פרס (בגלל עניינים טכניים אשר ידונו בהמשך הקיצור עדיין לא נעשה).
"זמן לא רב אחר כך קיבל ד"ר ליבנה שיחת טלפון משונה. על הקו היה כמאל סביחי, מכלא שאטה. הוא אינו יודע קרוא וכתוב, אך ניחן בזיכרון מרשים. הוא אף מכונה בכלא "מלך הטלכרדים", כיוון שהוא נוהג להתקשר תדיר מהכלא לחברי כנסת, שרי המשפטים, עיתונאים, עורכי דין וכל גורם הנתפס בעיניו כעשוי לסייע לו להשמיע את קולו וזעקתו. את הכתבה אודות אל-עביד קרא באוזניו שותפו לתא. הוא החליט להשיג את מספרו של ד"ר ליבנה. ליבנה, פנסיונר שב"כ וד"ר לקרימינולוגיה, מחליט לצלול אל העבר ואל שנות השמונים בחיפה, כדי לגלות האם באמת נרצחה דפנה כרמון ז"ל על ידי מי שהואשמו ברציחתה".
אם כל זה נשמע לכם כמו תסריט של מותחן משובח, אתם לא רחוקים מהאמת. טקסט זה, כאמור, לקוח מתוך תחקיר לסרט הדוקומנטרי "מערבולות". הסרט יעלה לאקרנים לראשונה היום (א') בפסטיבל הסרטים ה-27 של חיפה.
דמותו של כמאל סביחי בסרט, כמו במציאות, נראית מאחורי סורג ובריח. כמו פרטי החקירה השונים הנחשפים בהדרגה, כך גם דמותו של סביחי, הנבנית דרך נקודת מבטו של ד"ר ליבנה, זאת כיוון שבית המשפט סירב לאפשר לסביחי להתראיין לסרט זה. "למרות שיש חוק המתיר לאסירים להתראיין, השב"ס החליט שלא לתת לנו לראיינו", מספרת רוני ליבנה. "עתרנו לבית המשפט המחוזי ואחר כך לעליון, אבל טרם קיבלנו תשובה. אני מקווה שיתאפשר לנו לעשות זאת, ואם כן - אולי יהיה חלק נוסף לסרט".
איך זה שבשנים האחרונות צצים יותר ויותר סימני שאלה בנוגע לאנשים שהורשעו על ידי מערכת המשפט שלנו?
ליבנה: "אלה סימני קריאה ולא שאלה. מדובר בסימן חיובי לכך שאנשים כבר לא לוקחים כמובן מאליו את מה שקורה בין קירות המשטרה. חשוב לומר שנתוני הרשעות או מעצרי שווא בישראל הם די גבוהים, וזה כולל גם תיקים קטנים יותר. במקביל, מספר התיקים שמאושרים למשפט חוזר - זעום.
"בי, זה משהו שמעורר פחד, כי זה אומר שאם אתה לא מצליח להוציא את עצמך מהמצב הזה בשלב די מוקדם - כמעט בלתי אפשרי להוכיח את חפותך לאחר מכן. בטח אם אתה פשוט בעמדת נחיתות בגלל שאינך יודע לקרוא ולכתוב, לא היית מעולם בתחנת משטרה, לא יודע מה הזכויות שלך ולא על מה מחתימים אותך".
דוידיאן: "אם בעשורים המוקדמים להקמתה התמקדנו ברצון להקים מדינה ולהתבסס כאן, בשנים האחרונות הגענו למצב שבו יסודות המדינה בטוחים ועכשיו צריך לשדד מערכות".
רוני ליבנה (27) היא תחקירנית, עורכת ומפיקה, שעובדת עם אורלי וילנאי וגיא מרוז. קובי דוידיאן (31) הוא בוגר התוכנית הרב תחומית באומנות באוניברסיטת תל אביב עם התמחות במחקר של אמנות וקולנוע. דוידיאן הוא המפיק בפועל של הסרט התיעודי "אלוהים ואני" (2010, ערוץ 8). יחד הם עובדים זה כארבע שנים על הסרט.
ליבנה: "עניין אותי לבדוק מדוע יושבים בכלא ארבעה אנשים, תקופה שהיא כמעט כל החיים שלי, על משהו שהם כנראה לא עשו. לספר את הסיפור שלהם, זה הדבר היחיד שאני יכולה לעשות. בסרט אנחנו מנסים לחבר פרט לפרט, כדי ליצור תמונה מלאה ולגלות שלא הם אלה שביצעו את הרצח הזה".
איך אבא שלך התנהג ביחס לכל מה שקרה?
"אחרי הפרישה שלו מהשב"כ, הוא החליט שתפקידו בחיים לפענח בהתנדבות כל מיני פרשות מן העבר. כאן הוא גם יצר חיבור מרתק עם כמאל, שהדהים אותו, פרס בפניו זיכרונות מפרוטים של דברים שקרו לפי 25 שנה והצליח לשכנע אותו ברמה העובדתית שהוא חף מפשע. מה גם שהם התחילו לדבר בטלפון ברמה שוטפת, נפגשו בכל פעם שהוא יצא לחופשה מהכלא וגם נוצר חיבור ברמה המשפחתית - כך שהעניין באמת הפך לאישי".
מה גיליתם במהלך העבודה על הסרט?
דוידיאן: "ברמת החקירה הפרטנית גילינו המון כשלים בצורת התנהלות החקירה. בהשלכה על היום - בעקבות פרשות כאלה ואחרות - קמה ועדת גולדברג שהמליצה לתעד ולצלם חקירות במקרים שעונש המאסר עליהם הוא 10 שנים ומעלה. במקרה של כמאל ויתר הנאשמים בפרשה, החקירות לא תועדו והמשטרה הייתה יכולה לעשות כל מה שרצתה, על מנת להשיג הרשעה".
ליבנה: "אני גיליתי שהמציאות קשה הרבה יותר ממה שחשבתי עליה קודם".
דוידיאן: "לי זה שבר את התמימות בנוגע לעבודת המשטרה".
ליבנה: "הרבה פעמים אנשים אינם מודעים למה שקורה בבית המשפט ובבתי מעצר, ומטבע הדברים יש רצון עז בחברה לדעת שתיקים נסגרו, מה שלדעתי מניע את המשטרה יותר מהכל. אני רק יכולה לקוות שהסרט יעורר מודעות ציבורית לשיטות החקירה של המשטרה, לזכויות של כל אדם שנעצר ובכל מקרה שמי שאחראי על אם לקבוע משפט חוזר או לא, יצפה בסרט ויראה את העובדות שהוא מציג.
"הכיוון העיקרי שבחרנו ללכת בו, הוא שאי אפשר להוציא מבן אדם הודאה באמצעים אלימים. ארבעת האסירים סיפרו שמתישהו הם חשבו שעדיף להם להודות במה שמבקשים מהם, ואז למשפט הם יגיעו פצועים מהחקירות ויסבירו שכך נגבתה מהם ההודאה. אבל במציאות זה לא עובד ככה, וברגע שיש הודאה אי אפשרי לחזור אחורה ובעצם נחרץ דינך".
ליבנה: "בניגוד לאנשי ציבור שמעוררים עניין רב, האנשים שאנחנו מטפלים בעניינם בסרט זה לא יעוררו שום מחאה ציבורית, כך שהמערכת יכולה לעשות איתם מה שהיא רוצה".
דוידיאן: "לכתוב על סלבס זה הרבה יותר קל וגם מוכר עיתונים. זה לא המקרה הזה. בזמנו זה קיבל תהודה רק בגלל פרשת דני כץ, שנסגרה יחד עם זאת".
ליבנה: "התחקיר שלנו מראה כי המשטרה שלטה באופן ברור בפרסומים שהיו בעיתונים, באופן מפחיד למדי. אני לא יודעת אם זה עובד ככה גם היום, אבל בטח זה לא השתנה הרבה. ההדלפות הן החלק הפחות דרמטי כאן, יותר חשוב תוכן הדברים שנאמרים בהן".
דוידיאן: "חשוב לומר שכל פרשה היא לגופה ואין כאן טענה שמערכת הצדק הישראלית מסריחה, אלא לבוא ולהאיר על נקודות לא מעטות בהן היא לא עובדת כמו שצריך, ובמקרה הזה מדובר בתמרור אזהרה".
ליבנה: "טעויות הן דבר שקורה בכל תחום בחיים ובכל סוג של מערכת, אבל יחד עם זאת צריך לתקן אותן ואף אחד לא צריך לקבל עונש על מה שהוא לא עשה. באופן מדאיג, הרבה שוטרים שאבי ראיין לצורך הסרט היו משוכנעים שהאנשים שנמקים עכשיו בכלא עשו דברים, שהראנו בבירור שהם לא עשו. אגב, זה לא שהשוטרים הללו יענשו אם ערכאות משפטיות יוכיחו שהם טעו, והיחידים שעדיין נענשים על הטעויות הללו הם האנשים שנמצאים כרגע בכלא".
מה המחיר שאתם שילמתם, תרתי משמע, על הנבירה הזאת בארכיונים?
דוידיאן: "כדי לממן את הפקת הסרט, כי מדובר בהשקעה פרטית, אני ורוני נאלצנו לקחת עבודות נוספות בתחום שלנו. זה היה מסע שטרם נגמר, ומבחינתי מדובר בסיפור אישי לא קטן ובפרויקט רציני. אפשר, מתוך מעל מאה השעות שתועדו על קלטות וגם ממצלמות נסתרות, להרכיב לפחות חמישה סרטים".
בחודש אוגוסט דחה השופט אדמונד לוי את הבקשה שהוגשה למשפט חוזר. איפה אתם בכל הסיפור הזה?
ליבנה: "זה היה מאוד מאכזב, אצל צריך לדעת שלא דחו את הבקשה בגלל שהממציאים לא היו נכונים, אלא רק בגלל ביורוקרטיה משפטית והנוהל שדורש כי בקשה למשפט חוזר תתבסס על ממצאים חדשים ואסור לכתוב דברים שנכתבו בבקשות קודמות שהוגשו".
דוידיאן: "מאז, ד"ר ליבנה מחבר את שאר הממצאים שלא נכנסו לבקשה ומתקדם לקראת בקשה חדשה".
"ד"ר אריאל ליבנה הוא פנסיונר שב"כ וד"ר לקרימינולוגיה. השיחה המפתיעה שקיבל מטלטלת את עולמו. הוא נכנס לתוך מבוך של שאלות, גילויים, שקרים, מוטיבציה ותסכול. במסעו הוא לומד את חיפה של שנות השמונים לאורכה, לרוחבה ולעומקם של גנזכי המשטרה ובתי המשפט.
"משהחליט ד"ר ליבנה לחקור את הפרשה, הוא התחקה אחר קורותיה של דפנה, בכדי לנסות ולהבין מי היה מסוגל לפגוע בה. דפנה הייתה בת 21 במותה, בוגרת בית הספר הריאלי בחיפה, שזמן מה קודם לכן השתחררה משירות בצבא והתכוונה להתחיל ללמוד באוניברסיטה. במהלך חקירתו שוחח ד"ר ליבנה וראיין את חברותיה מחיפה, שותפים לשירותה הצבאי ואנשים נוספים שהיו איתה בקשר ממעגלים שונים.
"תוך כדי לימוד הפרשה הוא חבר לאנשי הסנגוריה הציבורית. יחד הם התחקו אחר תיקי החקירה המשטרתית, ההודאות וסרטי השחזור. ליבנה מצא סתירות וסילופים בין הפרוטוקולים המשטרים והמציאות. לאחר צפייה מדוקדקת בסרטי השחזור ותחקור של ראש צוות הצילום המשטרתי הוא גילה בהם כשלים מבחינת צילום ומבחינת שמע.
"המשפטים של שתי הפרשות התנהלו במקביל בין 1985-1986. כעבור שלוש שנים הוגש ערעור בתיק רצח דפנה כרמון אך נפסל מחוסר ראיות חדשות. ב-1994 שר המשפטים דאז מינה את יהודית קארפ, סגנית היועץ המשפטי לממשלה, לבדוק את סיפורי האלימות הקשה. ב-1999 עו"ד ענת שקולניקוב הגישה בקשה למשפט חוזר בפרשת דפנה כרמון, הבקשה נדחתה. ב-2002 כמאל סביחי פנה לסנגוריה הציבורית במטרה להגיש בקשה למשפט חוזר. ב-2006 מתחיל מסעם המשותף של אריאל וכמאל לחקר האמת".
"אני מנסה להבין למה ואיך הדברים נפלו", מסביר ד"ר ליבנה על עבודתו כרגע בנוגע להשגת המשפט החוזר במקרה של כמאל סביחי. "אני לא משפטן ואני מודה שטרם הבנתי את כל רזי העניין הזה. מה גם שלמרות שהורשעו במקרה ארבעה אנשים, הבקשה עסקה רק בשני אנשים - בכמאל ובאחיו. לא ברור לי למה בחרו לפצל את הנימוקים המשפטיים וזה משהו שהסנגוריה הציבורית צריכה להשיב עליו".
מי לדעתך רצח את דפנה כרמון, אם בכלל ניתן לגלות זאת על פי חומר החקירה?
"אני לא יודע לומר מה קרה ביוני 82', כיוון שחומרי החקירה מאז הם במצב גרוע. אני יודע שלא חקרו את המקרה באופן משמעותי".
בסרט אתה מתועד כעולה על עקבותיו של מישהו שהכיר אותה, היה מוכר על ידי רשויות החוק ואף נחקר בצורה שטחית בנוגע לרציחתה. כשאתה מגיע אליו הוא מתנער מן הפרשה ואומר שחזר בתשובה.
"האם הוא הרוצח האמיתי? אין לי מושג, אני רק יודע שהוא הכיר אותה ושהחקירה שנעשתה בפרשת דפנה כרמון ז"ל הייתה על הפנים. היום אם המשטרה הייתה רוצה להיכנס לזה שוב, ברור לי שהיו מטפלים בזה הרבה יותר טוב ממני, בטח בעזרת פלאי הטכנולוגיה. אני לא דמות שלטונית, אלא אזרח פרטי שעשה תחקיר עצמאי. אני לא רואה עצמי כמאשים או כמישהו הקובע על אדם כלשהו כי הוא רצח מישהו אחר, בוא ונשאר בפרופורציות הנכונות".
מה מוביל אדם בגילך ובמעמדך לצאת לחפש הרפתקאות כאלה?
"כשיוצאים לפנסיה, מנסים לממש תחביבים כאלה ואחרים אבל השלב הזה עובר מהר מאוד. מה שכן עשיתי, היה להשלים את הדוקטורט שלי באוניברסיטת בר אילן. חשבתי אולי להפוך למרצה. יום אחד משכה אותי כתבה במעריב על סולימאן אל-עביד, אין לי מושג למה, ובחרתי לפנות לעיתונאי שכתב אותה כדי לנסות לשכנעו לפתוח את הפרשה מחדש. השקענו בזה שנה וחצי בערך, 'און אנד אוף', עד שלבסוף פרסמנו ב-2006 את הכתבה שלפי מיטב הבנתנו, האיש לא רצח אף אחת.
עד כמה בני ביתך היו מעורבים בנושא?
"מרגע יציאתי לפנסיה, משפחתי כבר לא מודרה מעיסוקיי. האסירים שבעניינם טיפלתי גם התקשרו הביתה, ככה שכולם אצלנו ידעו במה מדובר. הילדים שלי הכירו יותר מסיפור מסגרת, בטח כאשר הם ראו את אביהם משקיע את מרצו בהתנדבות בסיפור כלשהו".
מה גילית על מערכת הצדק הישראלית?
"בגדול למדתי שיש את הצדק, ויש דבר שנקרא 'אמת משפטית', שזו התוצאה הכי טובה שבית המשפט יכול להגיע אליה, ואתה יכול לראות מה קרה בסיפורים בהם החקירה נגמרה ללא פיענוח. אלא אם כן, כמובן, אספו ראיות לכתב אישום. לפי הניסיון שלי, זה לא אמור לעבוד ככה. קודם כל צריך לפענח את הפשע או הבעיה ורק אז לראות מה עושים, בטח שלא ללכת הפוך. אחרת מראש מגיעים למקום בעייתי. וכשמגיע לך עצור, לא גאון במיוחד, שמחליט להודות, אז לך עכשיו ותוציא את האבן הזו מהבאר.
"האם החליטו לתפור כאן תיק במודע? אני לא יודע. מה שבטוח הוא שצוות החקירה התנהג במקרה זה בצורה שלומיאלית. האם היה פרק זמן שחלק ואחריו הבינו שלא מדובר בחשודים הנכונים? לדעתי כן, אבל אין לי הוכחה מוצקה לכך.
"אני קודם כל חושב שהחבורה הזאת לא עשה את מה שהיא הורשעה בגינו וגם שום דבר לא חוקי. בנוגע לרצח דני כץ ז"ל, גם במקרה הזה עולים סימני שאלה ענקיים. הרי סיפור של פענוח הרצח של כרמון, התגלגל מתוך הסיפור החקירה הזה".
איך זה שבית המשפט עדיין לא קיבל את הבקשה לראיין את כמאל?
"הייתי אופטימי שהבקשה האחרונה תתקבל. אין לי מושג איזה נזק יגרם למערכת המשפט הישראלית אם הוא יתראיין. בדיון בבית המשפט המחוזי בחיפה, כבוד השופט שפירא אמר שהוא לא מוכן שאסירים יהפכו לסלבריטאים ומנגד גם עלתה טענה שאין רצון לעורר צער אצל משפחתו. עכשיו בוא נניח שהוא היה מקבל פרק זמן אדיר ומתראיין כחמש דקות? מה יכול לקרות בעקבות זאת? האם זה מה שישבור למשפחה שלו את הלב? הרי כמאל חזר על הטענות לחפותו בזמן המשפט שלו, מה שצולם לטלוויזיה".
האם אתה מרגיש שאתה נלחם בקירות?
"איך אמר לי חבר פרקליט? 'יש לך פסק דין של תשעה שופטים בעניין, אז מי אתה שתטען בכלל שהוא לא עשה את זה?'".
עד כמה הפרויקט הזה היה מורכב לתחקיר ולתיעוד?
"ברור לך שאדם, שבטח לא מכיר בהתחלה את הסיפור לפרטי פרטים, אינו יכול להגיע מיידית לאדם שהוא רוצה לראיין. בטח במקרה שיש כבר אנשים שאינם בין החיים. להתחיל לחשוב בכלל על החומרים לסרט תיעודי שבא להראות את חיפה בשנות השמונים, בצורה מהימנה, זה לא דבר של מה בכך. בטח שאפילו לא למצוא תמונה של 'בית הקרנות' מאותה התקופה, כשלמוזיאון העירוני אין אפשרות לעזור במקרה זה".
"מגיעים לאוספים פרטיים, חורשים את ארכיון 'בית אריאלה' ומעריב ומגיעים עד לאלמנה של בעל בית 'קפה פאר', שהיה בשדרות הנשיא פינת מחניים בזמנו, כדי למצוא נייר מכתבים מקורי עם הכתב של בעלה. וזה כולל גם תשלום לא קטן עבור זכויות בשימוש בארכיון ערוץ 1, אליו מתלווה הצורך להמיר אותו מפורמט ישן לפורמט עכשווי - דבר שנעשה רק במקום אחד בתל אביב. יוצא שתמורת המרה של כמה שניות אתה צריך לשלם אלפי שקלים".
מה הקשר שלך לחיפה, אם בכלל?
"יש לי הרבה חברים בעיר, אבל פרט לזה הוא היה קלוש. הייתה לי דודה רחוקה מצד אבי שגרה בעיר וכילד באתי לבקרה. היא הייתה גרה ברחוב יל"ג, פינת הרצל. מעבר לזה מה הכרתי שם? את הבייגלה הרומני למטה בעיר? את 'פלאפל הזקנים' או החומוס ליד שוק הפשפשים? היום, אחרי מאות נסיעות אליה, שיטוטים בה והגעה לכל חור אפשרי בה, אפשר להגיד שאני מכיר את חיפה לא רע".
איזה קטע זכור לך בעיקר מהשיטוטים הללו?
"היו לי שיטוטים אינסופיים בכרמל, לאורך שדרות מוריה לכיוון האוטוסטרדה ואחר כך הנסיעות לכלא דמון, אבל אני הכי זוכר את היום שהייתי צריך להגיע לשכונת חליסה, שם גרו בזמנו עולים חדשים והיום יש בה רוב ערבי. זה היה יום גשום ואשתי לא נתנה לי לנסוע עם האוטו בגלל מזג האוויר, אז נסעתי ברכבת עד תחנת מרכז השמונה ועליתי על מונית. ביקשתי להגיע לרחוב אל כנסא והנהג אמר לי שאין מצב שיש רחוב כזה בחיפה.
"בכל אופן, התערבנו על מחיר הנסיעה שיש דבר כזה. וברור שיש, אז למה הוא לא מכיר? פשוט כי האנשים שגרים שם, ממש אין להם כסף לנסוע במוניות. באופן מוזר, זה החזיר אותי פתאום לגיל עשר, כי לפני הירידה בגשר גדוד 22 יכולתי לראות את המרפסת של הדירה בה הייתה גרה דודתי".
ד"ר ליבנה, מה אתה מתכוון לעשות הלאה, עכשיו, אחרי דחיית הבקשה למשפט חוזר בפרשת כרמון?
"הרעיון הראשון הוא להציג את הסיפור הזה, והשני הוא לקוות שיופקו עוד סרטים בז'אנר הזה. אני עדיין מתעסק בסיפורו של סולימאן אל-עביד, שמגיע לו לכאורה לזכות בניכוי שליש למאסרו, ואני גם עובד על בקשה בשמו למשפט חוזר. בכל אופן במקרה של כמאל סביחי, אני מקווה שיחד עם עורך דינו החיפאי, נצליח לשכנע את בית המשפט, שמה לעשות, אבל זה לא האיש שרצח את דפנה כרמון ז"ל לפני כמעט שלושים שנה".
קטע מראיון עם עם מושיקו בן דוד, חברו של כמאל סביחי לתא בכלא, מתוך הסרט "מערבולות".
בן דוד: "אני ראיתי איך תופרים אותם, ממש תופרים אותם, חקירות שהם עברו, בנאדם שלא מכיר וואלה היה מודה. אני ראיתי בנאדם שהודה שרצח את אבא שלו. אני אומר לך תפרו, אותו את הבנאדם הזה, אותו מאה אחוז, הם לא ישנים בלילה".
ד"ר ליבנה: "תקשיב טוב מה שאני אומר לך אדון מושיקו, הם ישנים עשר. אני דיברתי עם הרבה שוטרים שהיו מעורבים בסיפור הזה. גם אם תפרו לו את התיק, יש התיישנות, עברו עשרים וחמש שנה, זה לא רצח, תפירת תיק זה לא רצח! דיברתי עם המון המון אנשים שהיו מעורבים, גם עם אנשים מהצוות חקירה וגם עוד מעורבים, לא התרשמתי אפילו בכלל, שאפילו אחד יש לו בעיית שינה בלילה, ראסמי אני אומר לך".
בן דוד: "אני אומר לך, אם היו שלמים מהתחלה לא היו עושים את כל הפעולות וכל החרטוט. חאלס בנאדם מודה, עזבו אותו. תיק תק נגמר. אבל הם ממש המשיכו וחפשו וידעו שמחפשים דברים שלא היו שלמים איתם, בכל זאת ניסו לבדוק אולי... אני הייתי אז בן 25 - 26. לא היה צריך להבין הרבה בשביל לראות שהבנאדם שהיה מולם זה לא הוא. ואני אומר לך בתור עבריין מתחיל שהייתי אז, ואז התחלתי להבין, גם אם זה היה בנאדם שעשה אז יש לו מידי פעם פה התחמקות, שם התחמקות... מנסה להכחיש דברים... אני ראיתי אותו, בנאדם זורם, כאילו תיכף הולך הבית. אני מהר הבנתי ש'יענו', אם הם הולכים על מה שהוא אומר, הוא הולך לשבת ארבעים חמישים שנה".
ד"ר ליבנה: "'תופר את עצמו' קוראים לזה בעברית, לא?".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם