הזעם והצחוק: ראיון עם נורמן עיסא
נורמן עיסא רוצה לדבר עם ילדים על פרידה, על מוות ועל אונס ועם מבוגרים על חרא. ראיון כועס עם האיש הכי רחוק מסייד קשוע
היית מעלה מחזה כזה בישראל?
"בעולם. כאן לא בשלים".
בכל מובן אחר, היגייני יותר, אנחנו דווקא בשלים לנורמן עיסא. מאוד בשלים. עיסא, היוזם והמנהל האמנותי של פסטיבל יפו הבינלאומי להצגות ילדים בתיאטרון הערבי-עברי, מחלק את זמנו בין בימוי למשחק ובין הבית ביפו לשאר העולם. אחרי שהוא מעמיד כריכים בשורה ושולח את שלושת הבנים (15 וחצי , 11 ו-4 וחצי) לבית ספר, הוא ממהר לנווה אילן אל צילומי העונה הרביעית של הסדרה הקומית "עבודה ערבית" ומקלל את הקור הירושלמי. "מי צריך את העיר הזאת, עם הקור שלה. אני לא גבר טיפוסי. אני בוכה וקר לי". מנווה אילן הוא חוזר ליפו לכוונון מיתרים אחרון לקראת פתיחת הפסטיבל, שזו לו שנתו החמישית, ומשם ממהר לחזרות להצגה חדשה בתיאטרון חיפה.
עיסא תמיד טען שהוא מעדיף לעשות עוד הצגת ילדים במקום תפקיד של מחבל ערבי בסרט אמריקאי, ואמנם בשנים האחרונות הוא נהפך לדמות דומיננטית בעולם הטף. בין השאר הוא ביים וכתב את ההצגה "אח אח בום טראח", זכה עליה בפרס הבמאי הטוב ביותר וטייל איתה בספרד, באוזבקיסטן, בארמניה ועוד. הוא ביים גם את "האוצר: הצגה שטה", שכתבה רעייתו, גדעונה רז, את "אלף לילה ולילה", שעלתה בשיתוף עם תיאטרון הבימה ועוד. בימים אלה הוא שוקד על בימוי הצגת החוצות "זוזי ופופיק", שגם אותה כתבה זוגתו. את רז פגש כשלמדו בבית הספר למשחק בית צבי. "זה נפלא", אומר עיסא על העבודה המשותפת עם אשתו, "כל עוד יש הבנה והכל חלק זה טוב".
אז
באילו נושאים כן עוסקים בארץ?
"שואה וגבורה של ארץ ישראל ומחזות פשוטים מבחינת הסיפור כמו אלאדין. אומרים: זו אגדה. קל להתחבא מאחורי קלישאות וססמאות כמו 'לא אנחנו החלטנו', בדיוק כמו שלא נעשה שלום".
את פסטיבל יפו הבינלאומי להצגות ילדים יזם והקים בלי תמיכה ממשלתית. הקהל מצביע ברגליים ומגיע זו השנה החמישית לצפות ב-16 הפקות , אבל גם המספרים לא משכנעים את משרד התרבות שראוי להשקיע באירוע. "המיוחד בפסטיבל הוא שילדים יהודים וערבים יושבים יחד וצופים בהצגה. לדעתי השלטונות לא כל כך מאמינים בו וחבל. זו ההזדמנות להראות גם לעולם וגם לאנשים שחיים פה שיש דרך. ואם זה לא יבוא מהשלטונות, אז ממי זה יבוא? ממי ששם על כרטיס 40 שקל? צריך פוש רציני מבחינת משרד התרבות והספורט. יש פרס יצירה ציונית, למה שלא יהיה פרס יצירה ערבית? חוץ מזה, מפליא אותי לשמוע שהתקציב הכי פעוט מבחינת הממשלה מוקצב לגיל הרך. משוגעים, שם צריך להשקיע".
כשאני שואלת על הבחירה לקרוא לתיאטרון ביפו "תיאטרון ערבי-עברי" ולא "ערבי-יהודי" או "ערבי-ישראלי", הוא מתלקח. בתיאטרון פועלות שתי להקות המפיקות יחדיו ובנפרד הצגות בעברית ובערבית: "תיאטרון מקומי" היהודי-ערבי, ותיאטרון "אל-סאראייא" הערבי. "זה תיאטרון של שתי שפות ולא של שני עמים או שתי דתות. זה המקום היחיד בארץ שעובד בצורה הזאת", הוא אומר.
בעולם מושלם השחקנים הערבים-ישראלים היו משתלבים בקולנוע ובתיאטרון הישראלי ולא זקוקים לתיאטרון אחר.
"מסר זה לא העיקר. אנחנו לא באים לחנך בכל מחיר. אני לא רוצה ללמד ילד איך עושים שלום עם הפלסטינים. הוא יכול גם ליהנות בלי שום כלום, זה מותר ולגיטימי. אני מתחכם, במירכאות, עם ילדים כדי להגיע אליהם. מתישהו הילדים האלה יגדלו וייזכרו בהצגה שהם נהנו ממנה. זה היופי. סם לאורך זמן. זה סם יפה שלא נגמר".
אולי ילדים מעדיפים סמים קלים. מסחריים.
"מסחרי זה לא דבר רע. זו לא קללה. אפשר להיות גם מסחרי וגם אמנותי. השאלה היא איך עושים. לטלוויזיה אפשר להביא כל אחד ולעשות ממנו סטאר. בתיאטרון אי אפשר. תיאטרון זה כמו רנטגן. רואים הכל. אי אפשר לזייף, ושם נופלים. אני לא אומר שאין שחקנים שנולדו עם הכישרון, אבל היום אנחנו בעידן הריאליטי, וזה המקום הכי נמוך יש. להיכנס לבן אדם הביתה עם מצלמה, לראות איך הוא ישן, איך הוא מפליץ. זה גועלי. רבאק, חטטנות לשמה. נגמר הדמיון? איפה היצירה? ריאליטי זה לא יצירה.'עבודה ערבית' זו יצירה. הסדרה הזאת עוד תיכנס להיסטוריה. פתאום בתוכנית דוברת עברית אתה מקבל שפה שמחוברת לשפת אויב כביכול, ומקבל את זה יפה. מהעונה השנייה כבר לא שמו לב שמדברים ערבית. הכל חארטה".
הקו היחיד שמחבר בין עיסא לדמות שלו בסדרה שכתב סייד קשוע, העיתונאי הירושלמי אמג'ד עליאן, הוא היותם ערבים החיים בישראל. זהו. הפשרנות והרצון להשתייך בכל מחיר לחברה הישראלית המאפיינים את אמג'ד וגם את קשוע בעצמו, לא מדברים אליו. מה שכן, כמו אמג' דקשוע, הוא איש מצחיק. "תמיד ידעתי שיש בי יסודות קומיים. זה בא מסבתא שלי, היא היתה מצחיקה ביותר ולא צחקה בעצמה. אצלנו בבית היתה הקלה מלהתבדח על כלכלה, פוליטיקה. הבאנו את הבעיה בבדיחה. צחוק זו התרפיה הכי גדולה שיש".
כיליד חיפה הקרוי על שם חבר אמריקאי של משפחתו שנהרג במלחמה בווייטנאם, הוא הספיק ב-44 שנותיו לעשות מה ששחקנים אחרים לא מספיקים בקריירה שלמה. אחרי שסיים את לימודיו בבית צבי השתתף בין השאר ב"חלום ליל קיץ" בתיאטרון באר שבע, ב"מותו של אנרכיסט" בתיאטרון הערבי-עברי ביפו וב"אותלו", " המלט", "רומיאו ויוליה" ו"ראש משוגע" בתיאטרון חיפה. על הצגת היחיד "ערבים רוקדים", המבוססת על ספרו הראשון של קשוע, זכה בציון לשבח בפסטיבל תיאטרונטו ובפרס השחקן המצטיין בתיאטרון חיפה לשנת 2002. לתודעה הציבורית, כצפוי, פרץ רק בעקבות "עבודה ערבית". " אנשים עוצרים אותי ואומרים לי: 'דרכך יגיע השלום, אולי תתחיל לרוץ לכנסת?'. בטח . לרוץ סביב הכנסת".
למה לא? אתה כבר עובד עם ילדים.
"זה דבר נפלא כי הילדים זו התקווה שנשארה. אפשר עוד לשנות, זה טהור, נקי. אנחנו מדברים על עתיד טוב יותר, כלומר לגדל דור חדש אחר שיש לו רגישות, שיש לו חשיבה עצמית. כל דבר שילד נוגע בו זה הטוהר בהתגלמותו. הם מבחינתי בית ספר למשחק. אני מחובר לעולם שלהם וכל ההשראה שלי בבימוי זה סרטים מצוירים והילדים שלי. טום וג'רי הם ההשראה הכי גדולה שלי ". טום וג'רי לעולם לא מגיעים להסכמה. "הם רבים המון, זו האהבה שיש ביניהם והם לא יכולים אחד בלי האחר. גם אם אחד מהם נחתך לשניים, הוא מתחבר בחזרה. רק במציאות שלנו הורגים באמת אחד את השני". זה מעסיק אותך כל הזמן? "מאוד. זה מעצבן אותי ומפריע לי. אני מנסה לפתור משהו, גם אם זו אמירה גדולה. מנסה להיות חלק מזה שאולי שני אנשים ישנו את דעתם".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם