גוף ונשמה: דני בר, 2011-1982
דני בר היה אדם שמרקיד אנשים, שליח של קצב וגישה, והלב שלו הפסיק לפעום בעמדת הדי.ג'יי
בתגובה למותו החליטו ברים ומועדונים רבים לשבות מפעילות בליל שבת; מקצתם, מבלי למצמץ ובניגוד לחמדנות שבדרך כלל נקשרת בשמם, שלחו די.ג'יים בינלאומיים יקרים ובעלי שם בחזרה למטוס. באחת התחלפו האסקפיזם וההדוניזם בסולידריות נדירה. שבטי הריקוד השונים התאחדו והרכינו ראש סביב מי שעשה לא מעט כדי לחבר ביניהם.
לפני חצי שנה, במהלך שיחה ארוכה שערכתי עמו, אמר לי בר, תל אביבי שגדל ברמת השרון רק כדי לחזור לעיר הגדולה, משפט שמסכם היטב את מי שהיה: "אין מוזיקה לא טובה, יש רגע לא מתאים להקשיב לה". בדומה לג'ימי הנדריקס, שיכול היה למצוא גם בשיר הגרוע ביותר מעבר תופים או שינוי אקורדים שמצאו חן בעיניו, כך התאפיין בר באהבה טהורה למוזיקה, בין שהיה זה הסול של קווינסי ג'ונס, שספג בבית הוריו, או הטכנו החללי של ג'ף מילס, האליל הדטרויטי הפרטי שלו. בר היה די.ג'יי שלעולם לא קפא על שמריו; באופן אידיאולוגי כמעט דאג לנפץ את זהותו המוזיקלית כדי לברוא את עצמו מחדש כאדם שמרקיד אנשים, שליח של קצב וגישה.
התשוקה למוזיקה החלה אצלו כבר בגיל צעיר. "הייתי מתקלט לעצמי 12 שעות כל יום", הוא נזכר באותה שיחה. "כל זוג תקליטים שמצאתי מתאימים ברוח ובסולם, הייתי רץ לרשום את השמות שלהם במחברת. זה היה עניין ממש אובססיבי אצלי. אחרי שנתיים כבר היו לי ערימות של מחברות כאלה".
עם הידע שצבר הגיע כעילוי צעיר לסצנת הטכנו המחתרתית בסוף שנות התשעים. לצד ההשכלה המוזיקלית הרחבה הוא ניחן ביכולת טכנית מרשימה שאפשרה לו לשלוט בשלושה פטיפונים בו-זמנית.
"הייתי עומד ליד העמדה בכל מסיבה ומנדנד שאני רוצה לתקלט", הוא שחזר באותה שיחה את רגע הפריצה שלו, "עד שבמסיבה אחת מישהו מהדי.ג'יים הבריז וקראו לי. אני זוכר שכמעט נהרגתי בדרך הביתה כשטסתי להביא מהר תקליטים, אבל זה היה שווה את זה. עד היום אני חושב שבמסיבה הזאת ניגנתי את הסט הכי טוב שלי אי פעם".
בשנת 2003, כשהיה בן 21, זכה בר להיות הנציג הישראלי באקדמיית המוזיקה היוקרתית של רד בול. במשך שבועיים הוא ספג את תורת התקלוט בכיתות אמן, בסדנאות מעשיות, בהרצאות היסטוריות ובמפגשים בינאישיים עם בכירים בתעשייה. כשחזר, בדומה לטיילים שנוסעים למזרח ורואים את האור, הוא כבר לא היה אותו אדם. את הטכנו הנוקשה והברוטלי שהיה מזוהה עמו הוא המיר בהפך המוחלט, דיסקו ודיפ האוס, שני סגנונות מוזיקליים חמים וסקסיים שזכו למעט מאוד ייצוג בתל אביב באותה תקופה. "לקח לי הרבה זמן ללמוד איך לתקלט האוס", הוא הודה. "זה די שונה מטכנו בטכניקה ובגישה ומצריך ממך רגישויות אחרות. יש היסטוריה ומסורת כל כך ארוכות לדרך שבה זה צריך להתבצע שזה מעורר באנשים חרדת קודש".
עם עפרי גופר, נעם סולקאט וירון טראקס הוא ברא סדרת מסיבות עצמאית נודדת בשם "איסט אוף עדן", שהתמקדה בז'אנרים הללו. המסיבות גדלו והתעצמו עד לכדי פיצוץ אוכלוסין ועזרו להטמיע את הסגנונות המוזיקליים בתרבות המועדונים. מה שהיה שיגעון של בודדים נהפך, בזכות בר וחבורת "איסט אוף עדן", לחלק בלתי נפרד מפסקול חיי הלילה. מועדון "הבלוק" של שותפו לשעבר טראקס המועדון המוביל בתל אביב היום, נבנה על סמך החזון של בר.
בעקבות סדרת המסיבות ופעילותו הבלתי פוסקת, זכה בר לפני שלוש שנים בתואר די.ג'יי השנה של המגזין "טיים אאוט". ההצלחה , כצפוי, עוררה בו רצון להחליף פאזה. הוא האמין בכל לבו שישנן אינספור דרכים להתבטא מוזיקלית, וסבר שיעשה עוול לעצמו אם יתמקד רק בגוון אחד. את החיפוש אחר הכיוון החדש הוא טיפח בעיקר בסדרת מסיבות עצמאית חדשה בהנהגתו, בעלת השם היפהפה "פיוצ'ר קולורז", שבה אירח מפיקים ותקליטנים בינלאומיים חדשניים במוזיקה האלקטרונית.
בד בבד גם החל לעשות לעצמו שם בברלין ובמועדונים מקומיים שהיו רחוקים ממשנתו המוזיקלית ונכבשו בתשוקה ובכנות שבה הגיש אותה. בר היה מקרה נדיר של אמן שהיה ביכולתו להציע תוכן אליטיסטי, מושכל והרפתקני כאילו היה תוכנית בידור המיועדת לקהל רחב. אם מוזיקה היא תיקון הנפש, כמו שאמר פעם, הוא היה המחט.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם