תופסת בתא גזים: תערוכה חדשה בברלין
תערוכה מונומנטלית בברלין בוחנת את מערכת היחסים בין פולין וגרמניה ובין אמנות ושואה ואוטמת את המבקרים בתא קירור מקפיא
בימים אלה משתתפת ברתנא בתערוכה ההיסטורית-אפית שמוצגת במוזיאון מרטין גרופיוס באו בברלין, "זה לצד זה, פולין-גרמניה. 1,000 שנות אמנות והיסטוריה", שאצרה אנדה רוטנברג. ברתנא מציגה את עצמה כישראלית ממוצא פולני - לאחר שייצגה את פולין בביאנלה לאמנות בוונציה השנה - וכמייצגת עכשווית של הצלע האפלה והלא רשמית בקשר הגרמני-פולני: הנקודה היהודית.
הקרב ליד גרונוואלד ב-1410, אחד הקרבות הגדולים באירופה של ימי הביניים, מסמל יותר מכל את תולדות היחסים המסוכסכים והטעונים מיתולוגית, דתית ופוליטית בין פולין לגרמניה. במהלך הקרב הובס מסדר האבירים הפרוסי על ידי כוחות הצבא הפולנים-ליטאים. אותו ניצחון מול גרסה מוקדמת זו של גרמניה הפך לסמל מרכזי בגיבוש האתוס הלאומי-פולני לנוכח היסטוריית עימותים רווית תבוסות. גם היום הקרב ממשיך לתפקד כמנוע לפטריוטיות הפולנית והוא שוחזר והונצח, הומחז, צויר ובוים באלפי וריאציות אמנותיות מאז, בהתאם לרוח התקופה.
הציור המונומנטלי של יאן מטאייקו "קרב ליד גרונוואלד" (1878) הוא אולי הציור המפורסם והפופולרי ביותר בפולין. העתק ארוג בקנה מידה מדויק של הציור מוצב על הרצפה במרכז התערוכה, בתוך "מחסן ההיסטוריה" (Das Magazin der Geschichte), שעיצב האמן ירוסלב קוז'קיביץ': רשת סורגי פלדה שמקיפה את החצר המרכזית הפנימית של הבניין והופכת אותה לכלוב ענקי. הצופה יכול להקיף את הציור שמוצב על הרצפה ולראות אותו גם מצדו האחורי, וכך הציור הופך לאובייקט שנמצא במשא ומתן עם ההקשר ההיסטורי שלו ועם עבודות נוספות שמתייחסות אליו.
במעבר בין 22 חדרי התערוכה הצופים אמורים לחוות את האירועים ההיסטוריים כמוחשיים, אבל החלוקה לפרקים היא לא לינארית או אובייקטיבית, לפי האוצרת. הכרוניקה מתחילה בחדר המוקדש למותו של המרטיר הפולני הראשון אדאלברט, מיסיונר נוצרי שהרצח שלו בזמן מילוי תפקידו בידי פגנים פרוסים בשנת 997 הוא נקודת הפתיחה ליחסי השכנות בתערוכה. לצד גביע מוזהב שממנו שתה המרטיר, כידון שהיה שייך לו ודלתות
התערוכה כוללת כ-800 מוצגים , בהם ציורים, ספרים, תבליטים ועוד פריטים שהושאלו מכל רחבי אירופה. בין לבין שתולות עבודות אמנות עכשוויות. כך למשל בפרק המוקדש לרפורמציה הפרוטסטנטית, לצד דיוקנאות של הנס הולביין ותחריטי עץ של אלברכט דירר אפשר לראות את שלושת ציורי השמן של וילהלם ססנל (נולד בפולין בשנת 1972):"לותר", "אבי לותר" ו"אם לותר" (2003).
ססנל לקח את הדיוקן הגרמני הקאנוני של מרטין לותר, מייסד הנצרות הפרוטסטנית, שעשה אמן הרנסנס הגרמני לוקאס קרנאך האב, ויצר וריאציות שלו בשחור-לבן. דרך החזרה של ססנל על הציור האיקוני של קרנאך באופן בלתי אמצעי וללא שיטה ציורית אחידה לשלושת הדיוקנאות, ההיסטוריה חוזרת ונחווית כמשהו שאין אליו גישה ישירה.
אבל ליבת התערוכה ואבן הבוחן שלה היא כמובן השיא האסוני של היחסים בין פולין לגרמניה: מלחמת העולם השנייה והשואה. פולין לא רק נכבשה על ידי גרמניה אלא היתה גם הזירה העיקרית לרצח התעשייתי של יהדות אירופה (ששת מחנות ההשמדה נבנו בשטח פולני), בתוכה יהדות פולין, שהיתה הגדולה בתפוצות היהודים ביבשת. הפולנים היו לעדים לרצח העם היהודי, ופולין הפכה לקבר אחים ענק לרוב המכריע של כשישה מיליון נרצחים.
החדרים המוקדשים לשואה הם אולי המקום היחיד בתערוכה שרלוונטי לאמנות הנוצרת היום. שאלת השאלות בנוגע ליחסים שבין דימוי אמנותי להיסטוריה - כלומר ליחסים שבין אמנות למציאות - מתחדדת לשיאה כשבאים לבחון איך יכול דימוי להעיד על השואה. שני חדרים אפורים ומוחשכים מוקדשים לשנים ההן, והם מעוצבים בתיאטרליות מאופקת. הרצפה מצופה סבכת ברזל זהה לזו שבבניין הסמוך, המוזיאון "טופוגרפיה של טרור", במקום שבו עמדה בתקופת השלטון הנאצי מפקדת הגסטאפו והאס.אס. "את העובדות והפרטים ההיסטוריים אפשר למצוא שם", אומרת רוטנברג.
במקום עובדות מופיעות בתערוכה - באור מוזיאלי מעומעם - אבני דרך בתולדות היחסים בין אמנות לשואה, כמו סדרת ציורי השמן הניאו ראליסטיים "הוצאות להורג" (1949) של אנדז'יי וורובלווסקי, שנעשו בקרקוב מיד לאחר המלחמה, ובהם דמויות אדם בגוונים כחולים מייצגות מוות, ואיברים מקוטעים מראים את התפרקות והתפוררות הגוף תוך ייסורים, עד כדי היעלמות. הגוף כאתר שנושא את הפשע שנעשה בו מופיע באותו חדר גם בעבודה של ארתור ז'מייבסקי (שיאצור השנה את הביאנלה בברלין) בוידאו "תופסת" (2000), שבו קבוצת אנשים עירומים משחקים תופסת במרתף/תא גזים.
עוד בתערוכה, סדרת ציורים בצבעי מים ליריים של לוק טיימאנס, בהם "תא גזים" (1986). הציור העדין של תא גזים מבפנים עורר בשעתו מעין שערורייה ציורית בשל היותו כמעט שובה לב ולנוכח ההיעדר הקריטי של תיעוד מתוך תאי הגזים, והשאלה האם תיעוד שכזה, לו היה בנמצא, היה יכול לייצג את שהתחולל. מולם מוצגים "לוחות שואה" (1997) האנציקלופדיים של האמן הגרמני הדגול גרהרד ריכטר, שבהם ממוסגרים דימויים ממחנות ההשמדה שריכטר אוסף במשך שנים כחלק מעבודת ה"אטלס" שלו, דימויים קיימים שהוא מוצא ומסדר בשיטתיות לפי נושאים.
בחלל התערוכה נשמעת גם היצירה "הניצול מוורשה" (1948), שחיבר המלחין ארנולד שנברג על פי עדויות ששמע על המתרחש באירופה. את הדור השלישי מייצגת יעל ברתנא בסרט האנימציה "אמנות מנוונת" (2010) על פי ציור של אוטו דיקס הגרמני.
רוטנברג מסבירה שהיא "מעדיפה להראות פחות מיותר" ומעוניינת לתת לצופה לצאת מעמדת המתבונן המרוחק. לשם כך פנתה אל בלקה כדי שיעצב את החלל. עבודת הווידיאו שלו, "טרבלינקה", צילום מטושטש בשחור-לבן שנעשה תוך סיבוב של 360 מעלות של המצלמה באתר המחנה, מוקרנת גם היא בתערוכה על גבי לוח מלח שמונח על הרצפה.
מוזיאון מרטין גרופיוס באו מתמחה בתערוכות מסוג זה, שעניינן הוא דיפלומטיה תרבותית, והן משרתות בסופו של דבר את האינטרסים של משרד החוץ הגרמני. הן לא אמורות להרגיז או להקשות. טיבן של תערוכות כאלה, גם אם הן נעשות בחוכמה ובמיומנות מרשימה, הוא שעבודות האמנות המוצגות בהן מוצאות מחוץ להקשרן והן מצומצמות למסר כלשהו. העמדה כזו של עבודות אמנות, בעצם מהותה, היא מסרסת.
בסוף מסלול התערוכה הצופה חייב לעבור דרך עבודתו של גרגור שניידר, שמוצבת כמסקנה שאליה מגיעים אחרי 1,000 שנות יחסים בין פולין וגרמניה: חדר קירור בצורת קופסה לבנה בגודל ארבעה מטרים על שלושה, בעלת שתי דלתות ננעלות. המניפולציה של שניידר עוברת כאן דרך גוף הצופה שננעל לרגע בפנים. עמדת המתבונן מהצד נלקחת ממנו בכוח בשל הקור המקפיא שבו הוא מוצא את עצמו ובשל אטימות התא שדרכו הוא חייב לעבור, לפני שייצא שוב אל הרחוב.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם