תפנית בעלילה: אהוד לבסקי הגיע לגמר תחרות תסריטים אמריקאית
תסריט שכתב הישראלי אהוד לבסקי הגיע לגמר תחרות התסריטים של האקדמיה האמריקאית לקולנוע. זה ממש לא אומר שהוא גם יהפוך לסרט
"אף אחד לא קונה פיצ'ים יותר. היתה תקופה, בשנות התשעים, כשג'ו אסטרהאז מכר רעיונות כתובים על מפית, אבל זה מת בשנים האחרונות. מספר האנשים שיכולים לבוא עם פיץ' ולצאת עם עסקה חתומה קטן משמעותית. עכשיו האולפן מתעניין לא רק ברעיון, אלא בשאלה אם אתה יכול לבצע את הרעיון".
לבסקי , מעצב משחקי מחשב במקצועו, יודע על מה הוא מדבר: בגיל 37, בלי לעזוב את הארץ או את המשרה הקבועה שלו, הוא הצליח להתברג בתעשייה ההוליוודית ולנהל מגעים עם סוכנים ומפיקים בנוגע לתסריטים שכתב. התסריט החדש שלו, "Parasite", הגיע לגמר תחרות מלגת ניקול (Nicholl) - תחרות התסריטים הנחשבת ביותר בהוליווד, הנערכת על ידי האקדמיה האמריקאית לקולנוע, הגוף המחלק את האוסקר.
לא דובר אנגלית, אבל דובר קולנועית. אהוד לבסקי
צילום: רוני כנעני
איך זה עובד? אתה שולח תסריט לאולפן ומחכה לתשובה?
"יש שתי דרכים: האחת היא להיות שם, בלוס אנג'לס, בתוך התעשייה, להכיר אנשים ולמצוא דרך להשתחל פנימה. להתחיל בתור אסיסטנט של מישהו, למשל. הדרך השנייה היא תחרויות התסריטים, שהפכו בעצמן למיני תעשייה. יש חמש תחרויות שנתיות רציניות, ואם אתה זוכה באחת מהן, או אפילו מגיע להיות פיינליסט, מערכת היחסים מתהפכת: הסוכנים וחברות ההפקה מתחילים לרדוף אחריך. התחרות של מלגת ניקול היא הנחשבת ביותר, כיוון שיש לה את הגב של האקדמיה. זאת התחרות שכל העיר מסתכלת עליה והמון קריירות של תסריטאים התחילו דרכה. השנה הוגשו אליה 6,700 תסריטים".
התסריט "Parasite" כבר זכה לתשומת לב בעבר: שודכו לו מפיק ובמאי
מיועד, אך זה נטש בסופו של דבר לטובת פרויקט אישי. הכללת התסריט בין עשרת המועמדים הסופיים בתחרות ניקול - אף שלא נכלל בין הזוכים בה - הקפיצה מחדש את המודעות אליו. "שלוש דקות אחרי שפורסמה ההודעה על הפיינליסטים קיבלתי טלפון מסוכן שאמר 'אני קורא את התסריט עכשיו, אל תחתום עם אף אחד לפני שאתה מדבר איתי'. יש תחרות עצומה בניסיון להשיג את התסריטים כשהם חמים. פתאום מלא טלפונים, מיילים, סוכנים, חברות הפקה".
תשעת המועמדים הסופיים הנוספים בתחרות הם אמריקאים. למעשה מבין כל המועמדים לכל ההיסטוריה של התחרות, לבסקי, שמעולם לא חי בארה"ב, הוא רק השני שמגיע ממדינה שאינה דוברת אנגלית.
לא קשה לכתוב תסריטים לקהל האמריקאי בלי להכיר את התרבות מבפנים?
"היה מפיק בארץ שאמר לי שאני כמו קארל מאי, כותב המערבונים, שבעצם מעולם לא ביקר בארה"ב. יש בזה משהו מעגלי: כשאתה ממלא את עצמך בתרבות אמריקאית דרך סרטים וטלוויזיה, כשאתה כותב לסרטים, זה עובד. אף אחד לא באמת מדבר אנגלית אמריקאית כמו שסורקין או טרנטינו כותבים אותה, אבל השפה של הסרטים שונה. בזה אני שולט".
למרות הכבוד שבמועמדות, שכוללת גם טיסה ללוס אנג'לס והשתתפות בסמינר כתיבה של האקדמיה, קיים עדיין מרחק גדול עד להשגת המטרה האמיתית: לראות את התסריט הופך לסרט המוקרן על מסך גדול. "גם כשאתה מוכר תסריט זה לא מבטיח שהוא יגיע למסך. זאת האמת הגדולה של הוליווד. יש תסריטים שנמכרו ב-3-2 מיליון דולר אבל אף אחד לא הפיק אותם. כמעט לכל תסריטאי גדול שאתה מכיר יש מלאי של דברים שלא נעשו, ויש בזה משהו שובר לב. יש אנשים שיושבים, עובדים ומתפרנסים מכתיבה במשך עשר שנים, ושום דבר שלהם לא הוסרט עדיין. הוליווד מייצרת רק 150 סרטים בשנה, ויש מאות אלפי תסריטים. אתה מתחרה לא רק בתסריטאים מתחילים אלא גם מול צ'רלי קאופמן וארון סורקין".
יש לך פרויקט חלומות?
"אחד התסריטים הקודמים שכתבתי הוא סרט פשע על פושעים מזדקנים, בני 70 פלוס, שחוזרים לשוד אחרון. כתבתי את זה בשביל הדור הזה של השחקנים שהייתי מת לעבוד איתם: קלינט איסטווד, טומי לי ג'ונס, כאלה. המטרה היא שייצא לך לעבוד עם מי שאתה מעריץ. החלום זה לעבוד עם קלינט איסטווד. לך תדע אם זה יקרה אי פעם, אבל צריך לחלום".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם