בלתי נסלח: שיתוף הפעולה בין מטאליקה ללו ריד מאכזב
הייתם מצפים ששני אמנים כמו מטאליקה ולו ריד יצליחו לחבור יחד לאלבום מדהים. ובכן, טעיתם. "לולו" הוא יצירה לא נגישה, פלצנית, פסיכית ומבולגנת
מטאליקה ולו ריד, ''לולו'', הליקון
כבר אז השתעשעו המוזיקאים הוותיקים ברעיון להקליט יחד אלבום, רעיון מאתגר שבוצע הלכה למעשה שנתיים לאחר מכן. לו ריד הגיע לאולפן עם דמואים ישנים של שירים שלא שחרר מעולם, במטרה לעבוד עליהם יחד עם מטאליקה. אותם שירים הפכו לעמוד השדרה של שיתוף הפעולה המסקרן והמפתיע בין היוצר האסקפרימנטלי לבין להקת הרוק הכבד, שהצליחה להביא את הסגנון המושמץ דאז למרכז המיינסטרים ולעשרות מיליוני בתי אב.
שיתופי פעולה מוזרים הולידו לא מעט יצירות מופת לאורך ההיסטוריה והשמועה על שיתוף הפעולה הזה הותירה הרבה פיות פעורים וציפיות לשמוע מה יוליד השילוב הביזארי. רבים סברו באופן אינסטנקטיבי שיש משהו נכון ואף מתבקש משיתוף פעולה של מטאליקה ולו ריד, הלהקה שלא הצליחה לשחזר את הצלחת אלבומיה הגדולים מזה 15 שנה והאמן שבשבילו
לראשונה בקריירה בת שלושים השנים של מטאליקה, הלהקה חתומה על יצירה שכוונה מסחרית היא ממנה והלאה. ריד לא ויתר על גרם מהכבדות האקספרימנטלית המאפיינת אותו ושילובה עם הכבדות המוזיקלית של מטאליקה הוליד מחזמר אוונגרדי מפרך וקשה לעיכול.
ריד מרחף מעל למוזיקה עם הקטע שלו, מקריא טקסטים רוויי מציאות מטאפורית דוחה, יורק נאומים עמוסי סמנטיקה דורסנית, מטיף לאג'נדה אמנותית חסרת פשרות, נואם בזחילה את המילים עמוקות התוכן. מטאליקה, באלבומה העשירי, משמשת רוב הזמן כלהקת רקע שלכל היותר מלווה את ריד בפסקול נדוש לסרט מלחמה. נדמה שלארס אולריך, אולי המתופף הטוב בעולם, נהנה דווקא לחקור אופקים חדשים בקרקס הנוירוזות של ריד אך קולו האדיר של ג'יימס הטפילד, מהמאפיינים החזקים ביותר של ההרכב, כמעט ולא נשמע.
עשרה קטעים שנעים בין ארבע וחצי לעשרים דקות על גבי שני דיסקים מרכיבים שעה וחצי של מוזיקה לא נגישה וחתרנית. חומות אין-סופיות של ריפים מחזוריים מפרידות בין קטעי רעש לבן של חרחורי גסיסה כשקולו המונוטוני של ריד מטיף ממעל דרשות שטניות. מידת התסכול מצפייה בספרות הדיגיטליות הנעות לאיטן במהלך הקטעים הארוכים מדי בלתי ניתנת לכימות. יותר מדי רעש במשך יותר מדי זמן בשילוב יותר מדי טקסטים פלצניים זה באמת יותר מדי. אחרי שעה וחצי של א
נדרלמוסיה לולואית כל מה שבא לך זה לישון.
יש גם כמה נקודות אור באלבום הפסיכי הזה, כמו הדקות הראשונות של השיר "Junior Dad", עד שהשיר הופך לבליל שיעולי תזמורת חולה וכלי קשת חנוקים. גם השיר הראשון באלבום "Brandenburg Gate" מחזיק יפה בעיקר בזכות הקולות שהטפילד תורם ושיחסרו מאוד בהמשך. "Iced Honey" הוא שיר מצויין באמת ואחד היחידים שריד משתלב בו ולא מרחף מעליו. ההרמוניה המיוחדת של השיר הקצר יחסית מוכיחה שאפשר היה להוציא אלבום מוצלח משיתוף הפעולה המעניין, אך הבחירה ללכת בגיא צלמוות אומנותי ויומרני מדי הולידה שקשוקה פלצנית עם המון חריף שגולש מהמחבת אך בלי מספיק ביצים.
מעריצי לו ריד יחמיצו פנים ויאמרו שזה יותר מדי מטאליקה, מעריצי מטאליקה יעקמו פרצוף ויטענו שזה יותר מדי לו ריד. שני הצדדים צודקים. זה פשוט יותר מדי.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם