מהירות מופרזת: על הסרט "דרייב"
הבמאי הדני ניקולס וינדינג רפן מניח לגיבורו נהג השודים לחרוך את כבישי לוס אנג'לס, רק שבדרך יצא לו סרט קצת פאשיסטי
כך שאם יבוא מישהו - ובפסטיבל קאן האחרון, שבו נחשף הסרט לראשונה, היו רבים כאלה - ויטען כי "דרייב" החדש הוא פסגת ההמצאה החדשנית בסרטים, אפשר תמיד לשוב 33 שנים אחורנית ולמצוא נחמה למראה ריאן אוניל הצעיר.
סצנת הפתיחה מוצאת את דרייבר החדש משייט בחוצות עיר המלאכים המוארת בפנסי ניאון, כשהוא מבוצר בתוך שברולט אימפלה כסופה, ומדלג בין שני מצבי צבירה מקבילים. מצד אחד משתתף בחוויה האורבנית, מעצם היותו חלק אינטגרלי מהמהירות המסחררת, שהיא הפסקול המאפיין את ההוויה של לוס אנג'לס. בה בעת הוא מתצפת עליה כאילו אינו אלא חוצן מישות אחרת שזה עתה נחת בדרום קליפורניה.
הדילוג בין שני מצבי מוצא אלה ימשיך ללוות את דרייבר שלנו לאורך כל מאה דקותיו של הסרט, אפילו שלפעמים יש כאלה השוכחים שהוא דרייבר ומכנים אותו בתואר "בוא'נה ילד" או "הוא". כזכור, היעדר שם פרטי וזיהוי משפחתי היתה התכונה הכי חשובה בעיצוב דמותו הפילמאית של קלינט איסטווד בראשית דרכו, כאשר גילם עדיין אקדוחנים אנונימיים בסדרת מערבוני הספגטי של סרג'יו ליאונה.
במיוחד כדאי לצופים ב"דרייב" להיזכר מחדש בסרט "בעבור חופן דולרים", שבו איסטווד-בלי-שם נזעק לחלץ משפחה מקסיקנית - אם חרדנית, ילד מבוהל ואב נרפה - מאימתה של כנופיית פושעים רצחנית. והפלא ופלא: גם גוסלינג עושה דברים דומים לתא משפחתי שהקשר שלו עם מקסיקו עובר דרך ארץ מוצאו של האב, שנסחט על ידי מאפיונרים ממוצא יהודי.
מאיסטווד משתדל גוסלינג,
הפצצה נפלה בחודש מאי השנה, בטקס הסיום של פסטיבל קאן. לא זו בלבד שחבר השיפוט בראשות רוברט דה נירו נפל אז לגמרי על הראש כשהעניק לאחיזת העיניים של טרנס מאליק - "עץ החיים" - את דקל הזהב, הוא גם החליק על בננה די רקובה כשזיכה את ניקולס וינדינג רפן, במאי "דרייב", בפרס הבימוי המצטיין.
נכון, "דרייב" ארוז באופן מעורר הערכה, מצולם נהדר, ערוך במקצבים של מהירות האור, עם סאונד אפקטיבי, וגם אופני הבימוי שלו ממצים את המקסימום מיריעת התקציב הצרה של הסרט. אלא מה? זוהי עבודה חלולה, המשקפת בעיקר אסתטיקה פוטוריסטית, על סף הפאשיזם. למראה "דרייב" חסר הטאץ' האנושי מתעוררים געגועים עזים ל"זודיאק" ולשאר הטיפוסים המפוקפקים שדיוויד פינצ'ר מאכלס בהם את סרטיו.
אורות ניאון, תמרורים מהבהבים, פנסי מכוניות מרצדים, תאורת ברים קרירה, תקרות מוסך נמוכות, מעליות קלאוסטרופוביות. כל מה שהאסתטיקה של אם.טי.וי ידעה לפתח ולשכלל, מקבל כאן פוש חזק קדימה. בשנת 1909, כשפיליפו מארינטי האיטלקי פרסם את המניפסט הפוטוריסטי המקורי, שביטא את הערצתו לתנועה בלתי פוסקת, לרעשים, לקטרים נושפים וליופייה של המהירות, ידע הוגה הפוטוריזם לשדך כל זאת אל תאוות ההרס, שהיתה בעיניו פסגת האמירה האסתטית.
ממש בלתי מוזר הוא למצוא את סיכום הדברים הללו מובנים בעלילת "דרייב", שבו נהג השודים גוסלינג עושה בשעות היום חלטורות כפעלולן, הנשכר כדי לרסק את המכוניות שאותן הוא נוהג אל מול פני המסרטה, ולעשות זאת באופן הכי רעשני והכי מצטלם היטב. בבחינת הגשמת חלומו הנושן של מארינטי. מתוך כל הרעש, המהירות, האקשן, סכנות ההתרסקות, האקדחים, הסכינים ונתזי הדם מכונן הבמאי רפן השקפת עולם שבה חיי אדם הם רק פרט שולי אחד, שאמור להשתלב במכלול הקומפוזיציה המצטלמת.
זהו אותו רעיון אסתטי מסוכן שבשנות השלושים שירת היטב את לני ריפנשטאל, בסרטים שביימה אז בשירות הנאצים. למראה כמה סצנות ב"דרייב" נדמה שהתלמיד רפן מצליח להאפיל הפעם על מוריו הנודעים קוונטין טרנטינו או טוני סקוט. אלה השכילו מעת לעת להגניב איזושהי התגחכות צינית כלפי הגיבורים ההרסניים בסרטיהם. רפן בכלל לא.
ניקולס וינדינג רפן הוא סיפור די מעניין. נולד בקופנהגן ב-1970, ובגיל 8 עקר עם הוריו לניו יורק, שם חי עד גיל 17 וספג אמריקנה לוורידיו. כששב למולדתו נבלע רפן מיד בתוך תעשיית הקומיקס הפילמאית, ועל סרט הביכורים שלו, "פושר", החל לעבוד כשהוא רק בן 22. מאז הספיק לעשות עוד שני חלקים לטרילוגיה הזאת: "עם דם על ידי" ו"אני מלאך המוות". לצד "בלידר" (שותת דם), שביים לפני 12 שנים, הפציץ יצרן סרטי הפולחן את הבד עם "ברונסון" רב העוצמה, שסיפר את סיפור חייו של מייקל פיטרסון, כיום צייר, שנודע כאסיר האלים ביותר בבריטניה. "דרייב" הוא סרטו האמריקאי הראשון.
עשר גוויות שמותירים אחריהם גוסלינג ושני היהודים (אלברט ברוקס ורון פרלמן) נדרשות הפעם לשכך את תשוקתו של רפן לדם ולהוכיח לצופים שגוסלינג אכן מאוהב בשכנתו לבניין (קארי מאליגן), וכמובן בבנה הקט. הצופים מוזמנים להתבונן מקרוב בתער המשסף את אב העורקים, בכדור החודר גולגולת וביד אדם שמפורקת לגורמים. גודש האלימות הוא רק בבחינת תוצר לוואי הכרחי, אך לא ממש חשוב, לכמיהה של רפן להגיע לתיאור צלול של המהירות הערטילאית, מקור הבדידות, שמושגת רק באמצעות ישיבה מאחורי הגה נוח לאילוף.
בספרו "אמריקה" קושר הסוציולוג ז'אן בודריאר בין מרכיבי הנוסחה הזאת; "המהירות יוצרת אובייקטיבים טהורים. היא עצמה אובייקט טהור, מפני שהיא מוחקת את הקרקע ואת מראי המקום הטריטוריאליים, מפני שהיא מאיצה את משך הזמן על מנת לבטל אותו... המהירות היא ניצחון הרגע על הזמן כבעל ממד של עומק... המהירות יוצרת מרחב חניכה שיכול להוליד מוות, ושהכלל היחיד שלו הוא מחיקת העקבות. ניצחון השכיחה על הזיכרון, שיכרון נבער, אמנזי... הנסיעה יוצרת סוג של אי נראות, של שקיפות, אופקיות הדברים שחולפים דרך הריק... היא מלכתחילה המקום של הקטסטרופה ושל כילוי הזמן. אבל ייתכן שההיקסמות ממנה אינה אלא ההיקסמות מהריק". כלומר מהסרט "דרייב".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם