נולד לרטון: מדוע גברים לבנים אינם רוקדים?
התרבות הפופולרית מלמדת אותנו שגברים לבנים לא רוקדים. אבל מהי המשמעות, שהם אינם יכולים או אינם מורשים לרקוד? בן זילכה מת לנענע
איך אפשר לשכוח גם שבשנות התשעים משלו במסך הטלוויזיה שני אלילי נוער: הראשון היה ויל סמית, השני היה ברנדון וולש. הראשון רקד גם כשהוא לא רקד. הקאץ' פרייז של השני היה "אני לא רוקד".
הסרט האמריקאי "אין אנד אאוט" מוסיף נתון לאקסיומה: זה לא סתם גבר לבן, אלא גבר לבן הטרוסקסואל. הידיד ההומו ב"קלולס", הדאחקה הקבועה על כישורי הריקוד של ההטרוסקסואל הלבן בסדרה "סקראבס" והסצנה מהעונה הראשונה של הסדרה "משפחה מודרנית", שבה בני הזוג החד-מיניים נמנעים מלרקוד כדי לא להיות יותר מדי "גיי" - כל אלה מבהירים שהבוז לכישורי הריקוד של הלבנים לא חל על הומואים. הסרט "בילי אליוט" מציב בפנינו סוגיה נוספת, לאור יחסיו של הגיבור עם אביו חמור הסבר: מה בדיוק פירוש הקביעה white men can't dance? האם גברים לבנים לא מסוגלים לרקוד, או לא מורשים לרקוד?
יש לזכור שעד לפני פחות מ-100 שנה הכתיבו גברים לבנים את הקצב באולמות הנשפים של אירופה. הלוא מי הנהיג את רחבות הריקודים בהיכלות הוויקטוריאניים, בטרקליני הענק של בית הבסבורג או בארמונות האצולה הצרפתית אם לא גבר לבן, חנוט חליפה מהודרת וזקוף גו, שטלטל אנה ואנה את בת זוגו והניף אותה בחזרה למפגש עיניים מלא תשוקה? מי משל בריקודי הוואלס והמינואט אם לא טפיפות הרגליים המעודנות של גבר לבן? ומה באשר לרקדני בלט מהוללים כמיכאיל ברישניקוב ורודולף נורייב? מה דין הכוכב ההוליוודי פרד אסטר ואמן המחול המודרני אוהד נהרין? לא גברים? לא לבנים? לא רקדנים?
ובכלל, מנין עזות המצח להכריז הכרזה פשטנית כמו "גברים לבנים לא יודעים לרקוד", כשסטריאוטיפים
אפילו השוני הפיזי הוכח כטיעון חסר משמעות בבואך לחקור את יחסי הכוח בין המינים. אלוהים הוא אישה, או לפחות בעל זהות מינית מטושטשת. ובכלל: גבר, אישה, מגדר - מהם אם לא מושגים ארכאיים ה"מתפוגגים כערפל על נהר הדנובה", כפי שכתבה פרופ' רייווין קונל, סוציולוגית אוסטרלית ששינתה את מינה לפני כחמש שנים, בספרה המכונן "גברויות" (הוצאת פרדס). שם שרומז כיצד החלוקה לשתי קטגוריות מגדר הומוגניות מופרכת מלכתחילה.
ובכל זאת, אני מבקש להעמיד כבסיס לדיון את האקסיומה הבאה: גברים לבנים לא יודעים לרקוד.
במאמר שכותרתו "מדוע גברים סטרייטים לבנים לא יכולים לרקוד" מאפיין מייקל סטיבנס, עורך המוזיקה של מגזין התרבות האינטרנטי "PopMatters", את מושא הכתיבה שלו כאיש עסקים בגיל העמידה, מרוסן פיזית, מודחק רגשית, מפחד מאינטימיות וחרד להיראות טיפש. סיווגו התרבותי נקרא Caucasian - כל גבר שאי אפשר לפקפק בגון עורו הצחור (אשכנזי, לצורך העניין, הוא קוקייז'ן; מזרחים, לטינים וכמובן אפרו-אמריקאים לא נכללים בהגדרה, אבל בהחלט יכולים לציית לחוקיה אחרי תהליך "הלבנה", או "השתכנזות" בגרסה הישראלית).
הגבר של סטיבנס הוא סטרייט, מרוויח טוב ואם עדיין לא צוין גם מערבי כמובן. בשיח המגדרי הוא מכונה "הגבר ההגמוני". "אם גברים שחורים נוטים להיות רקדנים טובים יותר", הוא כותב, "זה לא משום שהם 'יכולים' לרקוד, במובן של כישרון מולד, אלא הם 'מורשים' לרקוד, במובן זה שיש להם אישור תרבותי לכך".
באשר להומואים מציין סטיבנס שמאז שנות השבעים "דיסקוטקים ומועדוני ריקודים מקושרים עם התרבות הגאה, והחירות לביטוי עצמי ולתחושת הקהילה יוצרת תרבות ריקודים שמשמעותה חגיגה של זהות". הגבר הלבן, לעומתם, "נושא את הקוד הגנטי החברתי של המורשת הפטריארכלית הפרוטסטנטית האנגלוסקסית, וההיסטוריה הכואבת של ריסון שגלומה בתרבות הזאת מתבטאת בכל מהלך שלו". הגבר הלבן הזה, טוען סטיבנס בסיכומו של דבר, אולף על ידי התרבות הלבנה לא לרקוד, ולכן איבד את כישורי הריקוד שלו.
אני מבקש לחזור דווקא לדימוי של דג מחוץ למים. בעידן שבו הגבר הלבן משל ברחבות הריקודים, היה זה ריקוד לצלילים אחרים - צלילי המודרניות, על חוקיהם הברורים ותנועותיהם המדודות. כעת המרחב מלא במקצבים חדשים. צליליו ומקצביו של עולם מופרט לערכים, לסגנונות מוזיקליים ואינדיבידואליים שונים ומשונים; נעימה שהשורשים שלה לא ניטעו על ידי הגבר הלבן, ושהמרחב שבו היא מושמעת אינה ממלכתו הטבעית.
זו מנגינה שנשים, שחורים, הומואים וצעירים שעדיין לא אולפו כראוי מזהים כפסקול חגיגת הגוף והמיניות ונעים לפיה בטבעיות, ואילו עבור הגבר הלבן משהו בה נשמע זר. ואולי בכלל הטיפוס הזה שכושל על רחבת הריקודים הוא המודרניות כשלעצמה, המנסה לנוע לצלילי הפוסטמודרניות; הגמוניה שמצאה את עצמה בשטחו של "האחר". זו גם הגבריות הבורגנית המערבית המחפשת את צעדיה בים הזהויות של המאה ה-21 וזהו גם ביטוי של אובדן דרך.
אין פלא, אם כך, שבינתיים הגבר הלבן מעדיף להישען על קירות המועדון ולהשקיף על כל השאר. זו עמדה שבה הוא מרגיש בנוח: העמדה הביקורתית. היחידה שנותרה לו אחרי שדאג לפרק לגורמים את העמדות שאחז בהם בעבר - המוסרית, הערכית, האסתטית, השכלתנית, הרגשית, היצרית, האידיאולוגית. מכאן הוא יכול להביט על הרחבה ולגחך למראה האנשים שנעים מולו חופשיים, ולו לרגע, מכבלי המודעות. נו, הוא אומר לעצמו, כמה פתטית ההיא שמענטזת שם; מה חושב לעצמו ההוא עם הידיים באוויר והעיניים העצומות. אבל התנועות הקצובות בקצה כף הרגל מסגירות משהו חבוי, איזה יצר שמבקש לפרוץ מבעד לחומות ולצאת החוצה. בואו נדבר דוגרי: הגבר הזה מת לרקוד.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם