ג'וני, אנחנו מצטערים: ג'וני דפ כבר לא רלוונטי
גם תפקידו הנועז בסרט "יומן הרום" שעולה היום לאקרנים לא עוזר לג'וני דפ: השחקן הכי רווחי בהוליווד איבד את זה
אם הסיפור הזה נשמע לכם מוכר, זה רק משום שדפ כבר שיחק בדיוק אותו תפקיד לפני 13 שנה ב"פחד ותיעוב בלאס וגאס", המבוסס על ספר אחר של תומפסון. ובכל זאת, יש הבדל מהותי בין שני הסרטים; "פחד ותיעוב" של טרי גיליאם היה סרט פרוע, מופרע, מוזר, הזוי וחסר אחריות. דפ גילם בו פרנואיד מוכה סמי הזיה שמגרד את תחתית החבית. "יומן הרום", לעומת זאת, הוא סרט קונבנציונלי, ודפ משחק שם דמות ידידותית - עד כמה שדמותו של תומפסון יכולה להיות ידידותית - לסביבה.
תומפסון הוא האובססיה של דפ, ו"יומן הרום" הוא סרט שנמצא בהליכי הפקה כבר עשר שנים. הבעיה היא שאם גם התפקיד הזה, הנועז ביותר שלו בשנים האחרונות, הוא שעתוק של תפקיד קודם, אין מנוס מלהכריז שג'וני דפ, קחו נשימה ארוכה, גמר את הסוס.
מה פתאום להספיד את דפ? הרי הוא פופולרי יותר מאי פעם. אם בתחילת הקריירה הוא נחשב לנאחס בקופות, על "שודדי הקאריביים 4" הוא כבר קיבל סכום שנע בין 56 ל-75 מיליון דולר, תלוי למי מאמינים. ועדיין, זאת היתה עסקה משתלמת מאוד עבור האולפנים, ששלשלו לכיסם יותר ממיליארד דולר.
ופה בדיוק טמון המלכוד. ג'וני דפ אולי מרוויח יותר כסף מכל שחקן אחר היום, אבל בדרך לבנק הוא הפסיק להיות השחקן המעניין, הסקרן וחובב האתגרים שהיה. הכוכב שאף פעם לא התנהג כמו כוכב, שהרגיש אי נוחות עם התהילה והכסף, הפך לעוד בורג נוטף גריז במכונה ההוליוודית.
ג'וני דפ הוא בחור יפה. כל כך יפה שהעובדה הזאת לבדה היתה יכולה לפרנס אותו בכבוד. סדרת הטלוויזיה שפרסמה אותו, "רחוב ג'אמפ 21", מיצבה אותו כג'סטין ביבר של סוף האייטיז. אלא שדפ מעולם לא אהב את עדרי המעריצות. בקריירה הקולנועית שלו, שהתחילה עוד לפני כן עם "הסיוט ברחוב אלם" ו"פלאטון", הוא הבהיר היטב שהוא לא מסתפק במבטים מצועפים למצלמה.
הוא הקפיד לעבוד עם במאים מוערכים - גיליאם, אוליבר סטון, ג'ון ווטרס, רומן פולנסקי, אמיר קוסטוריצה, לאסה הלסטרום, ג'וליאן שנאבל וג'ים ג'רמוש - ולקח שוב ושוב תפקידים של טיפוסים תימהוניים, דחויים חברתית ועל גבול אי השפיות, הרבה בזכות שותפות ממושכת עם הבמאי טים ברטון.
לאורך השנים גילם דפ בסרטיו של ברטון רובוט בעל פנים מצולקות ומספריים במקום ידיים ב"המספריים של אדוארד", את הבמאי המושמץ בתולדות הוליווד וחובב בגדי הנשים ב"אד ווד", בלש תיאטרלי ב"סליפי הולו", ספר רצחני ב"סוויני טוד" ואת מנהל מפעל השוקולד האקסצנטרי ב"צ'רלי בממלכת השוקולד", וגם דיבב את החתן בסרט האנימציה המורבידי "חתונת רפאים".
דפ לא משחק עם הפנים אלא עם הגוף. הוא גילם צעיר חובב סרטים אילמים ב"בני וג'ון", ויישם את השיעורים שלמד מבאסטר קיטון בתחקיר גם לאחר מכן; הלוא אי אפשר להתבלבל בין אדוארד הגמלוני והמכני בעל ידי המספריים לראול דיוק מ"פחד ותיעוב", שמתנהג כמו בובת גומי שנמתחה יותר מדי, או לווילי וונקה, שעיצוב דמותו הושפע ממייקל ג'קסון. יותר מכל, דפ תמיד הפתיע; לא היה אפשר לדעת איך ייראה התפקיד הבא שלו. בהתנהלות מחוץ למסך הוא התנהג בצניעות והתייחס להצלחה כמעט במבוכה. כל אלה הפכו אותו לשחקן ההוליוודי שסינפילים הכי אוהבים לאהוב. מיינסטרים, בטח מיינסטרים, אבל בלי הלכלוך.
ואז הגיע ג'ק ספארו. הפיראט מ"שודדי הקאריביים", כנראה הדמות הקולנועית האיקונית ביותר שנוצרה בעשור האחרון, שדרג את דפ משחקן פופולרי למגה כוכב. הדמות, שעל הנייר היתה יכולה להיות פיראט קלאסי, הפכה, בגילומו של דפ ובהשראתו של גיטריסט הרולינג סטונס הנרקומן קית' ריצ'רדס, להכלאה בין כוכב רוקנ'רול לדראג קווין. קברניטי דיסני חששו שהדמות של ספארו "הומואית מדי", אבל לקהל, כידוע, זה לא ממש הפריע: ספארו הוא הסיבה הבלעדית לכך ש"שודדי הקאריביים" נהפך מהימור מסוכן, הסרט הראשון שהופק על סמך מתקן בפארק שעשועים, לאחת מסדרות הסרטים המצליחות בהיסטוריה.
דפ נהיה בן לילה אחד השחקנים היקרים בהוליווד. לשמחת היורשים שלו, ולצערנו, נראה שהוא התמכר למזומנים. "שודדי הקאריביים" הרביעי כבר נראה כמו סרט שיש לו נשמה של ביגמק וכנות אמנותית של הנפקה בבורסה. אותו הדבר בדיוק אפשר לומר על הזוועה של "אליס בארץ הפלאות" - התצוגה הברורה והחדה ביותר של במאי שמוכר את נשמתו על המסך. הילדים הדחויים והבודדים, ברטון ודפ, הפכו למלכי הכיתה שצוחקים על כולם. את דמות הכובען המטורף אפשר להגדיר רק כג'וני דפ מנסה לחקות את ג' וני דפ על אוטומט. אותם שטיקים, אותו איפור לבן, אותה מימיקה מוגזמת וממוחזרת. את הכישלון המביך של "התייר" עדיף כבר לא להזכיר.
כמו אל פצ'ינו וג'ק ניקולסון לפניו, שהפכו עם השנים לרפליקות של עצמם, גם הטירוף של דפ נהיה חדגוני ובחירות התפקידים - צפויות. משכורות העתק לא עתידות לשנות את זה. גם מבט קדימה אינו מעורר תקווה: הסרט הבא של דפ הוא עוד תפקיד לבן-פנים בסרט של טים ברטון, "צללים אפלים", ואחריו הוא ישתתף בעוד הפקת 200 מיליון דולר של דיסני, "הפרש הבודד". ג'וני דפ נדמה כגרסה העכשווית של מיקי מאוס: הוא אחד הנכסים החשובים של חברת דיסני, סמל מסחרי, מותג שמכניס מיליונים, וחסר כל עניין.
אז מה נעשה בלי ג'וני? אם מחפשים יורש, יש מועמד אחד בולט: ריאן גוסלינג, שמשחק גם הוא בסרט שיוצא היום בארץ, "דרייב". בדיוק כמו דפ, גוסלינג היה יכול בקלות לפתח קריירה מצליחה של יפיוף להשכרה. התפקיד שפרסם אותו ב"המחברת" היה מהסוג שמוכר פוסטרים לקישוט חדרי נערות. אולם גוסלינג - כמו דפ בשעתו - בחר להתמסר לתפקידים חריגים ובודדים.
הוא גילם יהודי נאצי ב"המאמין", מורה מכור לסמים ב"חצי נלסון" וחציאוטיסט הוזה ב"לארס והנערה האמיתית", ואהב עד כאב ב"בלו ולנטיין". עכשיו , עם המתקפה המשולשת של "טיפש, מטורף, מאוהב", "משחקי שלטון" ו"דרייב" - כולם יצאו בחודשיים האחרונים, כולם מומלצים - נראה שגוסלינג שוב יכול להושיט יד ולקחת את הסופרסטאריות, אם רק ירצה. אולי עדיף שיחכה קצת.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם