ניתוח פלסטיק: בין הררי שקיות לקרחוני ההימלאיה

ב"תארוז בשקית", שיוקרן בפסטיבל הקולנוע הרוחני, אין טיפת רוחניות. ב"הירח השבור" שמתרחש בהימלאיה, אין טיפת אופטימיות

אביב לביא | 2/11/2011 9:45 הוסף תגובה הדפס כתבה כתוב לעורך שלח לחבר
אם לנושאי הסביבה היה יחצ"ן עולמי (אל גור כבר הודח מהג'וב), ספק אם היה מאשר לשלב סרטים שעוסקים באקולוגיה בפסטיבל הנושא את השם "ספיריט". אם יש משהו שהשיח הסביבתי העדכני מנסה לחמוק ממנו, זה זיהוי עם הממבו ג'מבו הרוחני בסגנון עדות הניו אייג'. לא שיחסרו נושאים ראויים בפסטיבל הקולנוע הרוחני שיתקיים השבוע בתל אביב: יעסקו שם, למשל, בדברים נפלאים כמו יוגה או חמלה, ובכל זאת התנועה הסביבתית מנסה בשנים האחרונות להיצמד ככל האפשר לחומר. סביבה זה מים, אנרגיה, כימיה, תחבורה, כלכלה ותכנון ערים. אין לזה שום קשר לאור בעיניים והילינג בידיים.

בואו להיות חברים של nrg ירוק גם בפייסבוק

"תארוז בשקית". טריילר
ג'ייב, הבחור שאותו מלווה המצלמה ב"תארוז בשקית", שיוקרן בשבת בערב בסינמטק תל אביב, הוא טיפוס לגמרי לא רוחני. מזכיר קצת את ג'ורג' קוסטנזה, רק עם מזג נעים ויותר שיער, לפחות לפי שעה. ג'ייב הוא גם לא טיפוס סביבתי. העובדה שהוא רחוק מלהיות ירוק מקצועי הופכת את מסעו בעקבות מקומן של השקיות בעולמנו לאותנטי יותר. והוא לא עוצר בשקיות. יום בהיר אחד ג'ייב שם לב לפרופורציה מטרידה המאפיינת רבים מהחפצים בחיינו: אנחנו משתמשים בהם חמש דקות, אבל הם יישארו כאן מאות שנים. הוא מגלה שמדי יום ביומו נרכשות בעולם 300 מיליון כוסות קפה טו גו, ומתחיל להיות מודאג.

ג'ייב מגדל מודעות סביבתית בתהליך מואץ: פעם הוא לא היה ער לעובדה שהוא מוקף בפלסטיק, עכשיו הוא רואה פלסטיק בכל פינה. הוא אפילו שם לב שהפרח הנפוץ ביותר בניו יורק הוא שקית ניילון שהתעופפה ברוח והתלבשה על ענף של עץ מזדמן. "זה כמו מישהו שמרגע שהכרת אותו, פתאום הוא צץ בכל מקום", הוא אומר.
''תארוז בשקית''. כמו מישהו שמרגע שהכרת אותו צץ בכל מקום

עבור מי ששוחה בתחום, הגילויים של ג'ייב לא מחדשים הרבה: הוא מניח על השולחן את התעשייה המזהמת של המים המבוקבקים, את משבשי ההורמונים שחלק מסוגי הפלסטיק מפרישים ואת העובדה שבעשור הראשון של המאה ה-21 יוצר בעולם יותר פלסטיק מאשר בכל המאה ה-20. הוא מספר שבאזורים מסוימים של האוקיינוס, כשלוקחים את המים לבדיקה במעבדה מתברר שהיחס בין פלסטיק לפלנקטון עומד על 40 ל-1 לטובת הפלסטיק.

המצפון של ג'ייב מציק והוא עושה מאמץ להפחית את כמות השקיות שהוא צורך. זוגתו, שבטנה ההריונית תופחת עם התקדמות הסרט, שותפה למאמץ. הכל למען הילדים. השינוי באורחות חייהם לא כולל שום צעד קיצוני או תובעני מדי. ג'ייב לא חי לאור נרות ולא מטפס 14 קומות ברגל כדי לחסוך את האנרגיה של המעלית. את האקט הכי רדיקלי הוא מבצע לקראת סוף הסרט. אחרי אינספור ניסיונות לחלץ תגובה כלשהי מתעשיית הפלסטיק, הוא מדביק לעצמו שפם ומראיין את עצמו על תקן איש התעשייה. הנה רעיון שלעיתונאים ישראלים, שמתנפצים שוב ושוב על חומותיהם האטומות של דוברים חלקלקים, שווה לבחון ברצינות.


לא עומד להשתפר

לכאורה אין שום קשר בין "תארוז בשקית" ל"הירח השבור", שצולם אלפי קילומטרים מאוהיו, בהרי ההימלאיה המערביים. למעשה, בלי שהם מודעים לכך, הסרטים מתכתבים ומשלימים זה את זה. גיבורי "הירח השבור", בני שבטים מסורתיים שחיים במרומי שרשרת ההרים הגבוהה בעולם, נתקלים יום יום בתוצאות משבר האקלים הקשה שגורמות השקיות שג'ייב לוקח בסופרמרקט. "כל העולם יודע על משבר האקלים חוץ מהם", אומרת רופאה שמגיעה עם מרפאה ניידת כדי להעניק עזרה ראשונה לכפריים. כדי להגן על עיניהם מפני קרינת השמש הגוברת, היא מצווה עליהם להרכיב משקפיים כהים. הם אולי לא יודעים על משבר האקלים, אבל הם מרגישים אותו.

"הירח השבור"
"הירח השבור" הוא פיסת מציאות נוגה שממחישה כיצד המשבר הסביבתי הופך במהירות גם למשבר חברתי. הטבע בהרים כבר לא מסוגל להציע את השפע שידע להציע בעבר. סונאם הקשיש חוצה את העמקים עם עדרו, אבל המקומות שפעם שפעו מים עומדים היום צחיחים, ולבעלי החיים כבר אין מספיק צמחייה ירוקה. הנוודים הולכים ומתייאשים ו-80 אחוז מהם עברו לשולי הערים, שם הם הופכים בבת אחת משומרי הסף הגאים של מסורת הררית עתיקה, מחקלאים ומאנשי כפיים, לתחתית שרשרת המזון האורבנית, יושבים מובטלים בצד הכביש וממתינים בעיניים כבויות לנדבה או לנס.
  
הבעיה של הנוודים ההרריים עלולה להפוך לצרה של חצי עולם: הפשרת הקרחונים בהימלאיה מזינה את הנהרות הגדולים של מזרח אסיה, ואם לא יהיו קרחונים ייגדע מקור החיים של מאות מיליוני בני אדם. גיבורי הסרט מאופקים וחסכנים במילים, וקשה להבחין בינם לבין גיבורים של סרטים עלילתיים שצולמו במדינות בתוליות כמו טיבט או מונגוליה.

כשהבין שההרים כבר לא יכולים לפרנס אותו ושזה לא עומד להשתפר, נשבר סונאם ועבר לעיר, תוך שהוא משאיר את העדר והשבט לבנו. לפני עזיבתו הוא מספיק להרביץ תורה באחד מנערי השבט. הוא מלמד אותו להכין אוהל מצמר של יאק. "דברים מודרניים נראים טוב אבל לא מחזיקים מעמד", הוא מסביר והנער מהנהן. באותו זמן, באוהיו, עוד אמריקאי לוקח שקית בסופרמרקט. סונאם טעה: השקית המודרנית הזאת תחזיק מעמד ועוד איך. היא תהיה פה הרבה אחרינו, הרבה אחרי שייאזלו מקורות המים בהימלאיה.

aviv67@gmail.com

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של מעריב בואו להמשיך לדבר על זה בפורום סרטים וקולנוע -

תגובות

טוען תגובות... נא להמתין לטעינת התגובות
מעדכן תגובות...
קבלו עיתון מעריב למשך שבועיים מתנה

פייסבוק

פורומים

כותרות קודמות
כותרות נוספות
;
תפוז אנשים