ראשי » תרבות » קולנועגלוש ב - nrg מעריב מהסלולר

רק בשביל הכיף: על "הרפתקאות טינטין"

החדשות הטובות לגבי "הרפתקאות טינטין" הן שסטיבן ספילברג סוף סוף זונח את הנושאים הרציניים וחוזר לעשות סרטים כיפיים. הרעות? הסרט מכוון יותר מדי לילדים, ועושה שימוש לא מרשים באנימציה

סטיבן ספילברג היה פעם במאי של סרטים כיפיים. עד אמצע שנות השמונים, הוא לא עשה סרטים על שואה או על עבדות, ולא ניסה לזכות באוסקר: הוא עשה סרטים בשביל הכיף. היום, ספילברג עושה סרטים חשובים, בעיניו לפחות, אבל מדי פעם עדיין זוכר לעשות גם סרטים כיפיים.

"הרפתקאות טינטין" הוא סרט כזה, ומהבחינה הזו, טוב לקבל את ספילברג בחזרה. "טינטין" הוא הסרט הכי אינדיאנה-ג'ונסי שספילברג עשה מאז 1989 (וזה כולל את "אינדיאנה ג'ונס וממלכת גולגולת הבדולח"). לא תמצאו פה מסר גם אם תחפשו היטב. זה סרט בשביל הכיף בלבד. וטוב שכך.

הסרט מבוסס, כידוע, על ספרי הקומיקס של הרז'ה, על נער שמשוטט ברחבי העולם ועובר הרפתקאות. וזאת, פחות או יותר, כל האקספוזיציה שתקבלו. טינטין (שמופיע בסרט בדמות בובת שעווה ממוחשבת המגולמת על ידי ג'יימי בל) מוצא דגם של ספינה בשוק פשפשים, ומאותו רגע אנשים מנסים לשדוד אותו, להרוג אותו או לספר לו את קורות משפחתם. הוא רודף, נרדף, משוטט באחוזות מאיימות בלילה עם פנס, מחפש רמזים, נלחם בביריונים, מטיס

מטוסים ואומר הרבה פעמים "נחשי נחשים!" כי זה סרט ילדים ואסור להגיד מילים גסות כמו "גרייט סקוט".

כל זה נחמד וכיף, ועוד יותר נחמד וכיף כשספילברג בסביבה. תגידו מה שתגידו על ספילברג, סצינות אקשן הוא יודע לעשות. כאן, משום שמדובר בסרט אנימציה, הוא חופשי להתפרע: אף אחד לא יגיד לו שאי אפשר לצלם מרדף בשוט אחד באורך של כמעט עשר דקות, או להסיע בניינים על טנקים, או לערוך קרב-חרבות עם מנופים.

אלא שהפעם מדובר בהרפתקה לילדים, אינדיאנה ג'ונס ג'וניור ג'וניור. אף ‏פעם אין שום תחושה אמיתית של סכנה: אפילו אם הגיבורים תקועים על סירת הצלה בודדה ‏בלב ‏הים בלי אוכל ושתיה, הם מתייחסים לבעיה הזאת כמו שהייתם מתייחסים לכוס תה עם מספר לא ‏נכון של כפיות סוכר.

ומה בעצם עומד פה על הפרק? אינדיאנה ג'ונס ניסה ‏למנוע מהנאצים למצוא את ארון הקודש, וגורל העולם החופשי היה תלוי על הכף. כאן, טינטין אפילו לא ‏יודע מה הוא מחפש עד שעוברים שני שליש מהסרט, וגם אז, מתברר שמדובר במקגאפין מהסוג הכי נדוש שיש. ‏מצוות האול-סטארס הבריטי של התסריטאים – סטיבן מופאט, אדגר רייט, וג'ו קורניש, המופלאים ‏כל ‏אחד בדרכו - אפשר היה לצפות ליותר מהתגלגלות נעימה וקטעי קומיק-רליף בינוניים וצפויים.‏

אף פעם לא הבנתי את טינטין, לא בקומיקס ולא בסרט. אני לא יודע בן כמה הוא אמור להיות – הוא נראה כמו ילד, אבל הוא נודד בעולם בלי שאף אחד ישאל אותו איפה אמא; הוא טוען שהוא עיתונאי, אבל קטעי העיתונים שתלויים בבית שלו מספרים כולם על הרפתקאות שהוא עצמו עבר. כנראה שהמקצוע שלו זה לדווח על עצמו, כשהוא עושה דברים מעניינים בלי שום סיבה מיוחד מלבד היי, יש לכם משהו יותר טוב לעשות?

זה מסביר את העובדה שטינטין - בסרט, כמו בקומיקס - הוא חור שחור של אופי, שרוב הטקסט שלו מורכב ממשפטים כמו "איך לא חשבתי על זה?" ו"מה זה, סנואי? מה גילית?". הוא לא ממש דמות, הוא סלע שהעלילה תוכל לזרום מסביבו. קפטן האדוק (אנדי סרקיס, שלא מחמיץ שום הזדמנות לגלם דמות וירטואלית בלכידת תנועה) קצת יותר מעניין - לפחות יש לו סוג של אופי, ויש לו בעיה קשה להתגבר עליה: אלכוהוליזם. סרט ילדים, אמרנו, כן?

הסרט נעשה כולו בטכנולוגית לכידת-הופעה - כלומר, אנימציה בלי אנימציה, שבה תנועות הדמויות הממוחשבות מבוססות על הופעתם של שחקנים עטויים חיישנים. כל סרט שנעשה באופן כזה הוא הישג טכנולוגי מרשים, אבל לא נראה שחל בטכנולוגיה ‏שיפור ניכר מאז "ביוולף" או "אווטאר". הדמויות עדיין נראות כמעט-אנושיות-אבל-לא-ממש. הקופים ב"כוכב הקופים: המרד" היו משכנעים הרבה ‏יותר מבני האדם ב"טינטין". התלת-מימד כמעט חסר משמעות.

אבל האכזבה האמיתית מהטכנולוגיה היא שהסרט לא מנצל את העובדה שהוא עשוי באנימציה. בסרט כזה אין שום מגבלה על גודל ההפקה: טינטין ‏וחבריו היו יכולים להעלות את אטלנטיס מהמצולות, לחרב את פריז או לטוס לירח עם הכלב, בלי שהיתה לזה השפעה ‏על תקציב הסרט. קצת מאכזב לראות שהסרט מסתפק בשיט בים התיכון וביקור בצפון ‏אפריקה. בשביל זה לא היה צריך להמציא את הקולנוע מחדש.

"הרפתקאות טינטין" חביב, אבל לא מדגדג את המעמד של "שודדי התיבה האבודה" בתור סרט ההרפתקה הספילברגי האולטימטיבי. נחמד שספילברג עושה דברים בשביל הכיף, אבל היה יכול להיות יותר נחמד אם הוא היה עדיין לוקח את הכיף שלו ברצינות.

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...