אנה מוכשרת: ראיון עם אנה סטפן
עם הצטרפותה לתיאטרון מלנקי, לאנה סטפן חשוב להבהיר משהו: היא לא השחקנית הכוסית הממוצעת שלכם
"חשבתי שאני ישראלית לכל דבר, החברים שלי - כולל כל האקסים - הם ישראלים, צברים מבטן ומלידה", היא אומרת. "אבל פתאום זה חזר אליי. גיליתי שוב מה זה להיות בחברת רוסים, כולם שחקנים מוכשרים שפתחו בפניי עולם עשיר ומדהים".
סטפן מככבת בהצגה החדשה "הגולם", בבימוי איגור ברזין, המייסד והמנהל האמנותי של מלנקי ("קטן" ברוסית) במשכנו החדש, המרכז הגאה בגן מאיר בתל אביב. "תמיד חלמתי לעבוד עם ברזין. למזלנו לא הכל מבוסס על תרבות הרייטינג. אני לא רוצה להישמע שלילית ונוקשה, אבל כשכל כוכב ריאליטי מקבל תפקיד ראשי בתיאטרון הלאומי, הרמה היא בהתאם וזה מעציב. אני מקווה שהמחאה החברתית מתכוונת ליצור שינוי גם בתחומי התרבות".
"הגולם" היא הצגה ללא מילים. הסיפור מגולל את סיפורה של משפחה, שני הורים ובן, ששרדה שואה גרעינית בעולם שחרב. מה עושים יהודים בעולם שחרב? יוצרים גולם שיגן עליהם, כמובן. בהמשך מפתחים בני המשפחה הערצה לגולם שיצרו, ובנסיון להידמות אליו הם מאבדים את בגדיהם, את שפתם
למה העירום?
"כשאנחנו נפטרים מאביזרי הנוחות ופושטים את בגדי המותגים, מהר מאוד אנחנו הופכים מאנשים חושבים ליצורים שורדים. זה מה שהקהל רואה ומבין. לא מדובר בתיאטרון שבו השחקנית הכוסית מתפשטת על הבמה. העירום הוא לא גימיק, הוא מבטא רעיון, ולי אין קושי עם הגוף שלי".
סטפן, תל אביבית בת 32, הבכורה מבין חמש בנות ("אנחנו משפחה רוסית הכי לא אופיינית"), נולדה בצפון סיביר, לשם הוגלה אביה, כתב הטלוויזיה הלוחמני אלכסנדר סטופניקוב. בהמשך עברה המשפחה לאוקראינה ללא האב, שגורש מברית המועצות בגלל ביקורתו על השלטון הסובייטי. האם וחמש הבנות המשיכו בנדודים עד שהתיישבו במינסק, בירת בלרוס. סטופניקוב הצטרף אליהם כעבור שש שנות גלות.
סטפן למדה בבית הספר היהודי והיתה חניכה ומדריכה בתנועת השומר הצעיר. בגיל 15 עלתה לבדה לישראל ונקלטה בקיבוץ הזורע. המסגרת הקיבוצית לא התאימה לה, וכעבור שנה עברה ללמוד בפנימייה למדעים ולאמנויות בהרצליה. ב-1997, כשגמרה את הלימודים בתיכון, עלתה משפחתה לארץ.
בתקופת האינתיפאדה השנייה עבדה ככתבת חדשות ב-NTV, השלוחה הישראלית של ערוץ הטלוויזיה הבינלאומי בשפה הרוסית, שאביה היה אחד ממקימיו. הפיגוע בקפה ביאליק בתל אביב הביא לפרישתה מעולם העיתונות. "הייתי קרובה לפיגוע, וביחד עם הצלם רצנו כמו משוגעים לבית הקפה. הכתבה היתה מצוינת, אבל כשחזרתי הביתה ומזגתי לעצמי כוס קוניאק, היד רעדה לי והכל צף. גדלתי ונשמתי עיתונות, ואני אוהבת את האדרנלין הזורם בזמן אירוע, אבל הרגשתי שאני מתנתקת מהלב שלי".
הבחירה במסלול של לימודי משחק בבית צבי לא התקבלה בהבנה. "במשך שנה אבא שלי לא דיבר איתי. רק אחרי שצפה בי משחקת בסרט 'טניה403' הוא קלט שאהבת המשחק שלי היא לא גחמה של נערה שחולמת להיות מפורסמת ובוהמיינית". עד היום הספיקה לשחק בסדרות הטלוויזיה "טרוייקה" לצד הנרי דוד וב"בלו נטלי". בימים אלה היא מצטלמת לעונה השנייה של "טקסי דרייבר" בערוץ 2 בתפקיד חגית, הנימפומנית הדיכאונית. על מסך הקולנוע היא הבליחה בסרטים "ילדי USSR", "קרוב לבית" ו"טניה 403", שביים בן זוגה דאז עודד רסקין ("מסודרים").
כשנפרדה מרסקין אחרי שלוש שנות זוגיות, נסעה ללונדון, למדה משחק ובשובה לארץ כעבור שנתיים התחילה את חייה מחדש. היום היא משלבת בין משחק ובין טיפול בהילינג ובקריסטלים. "בגלל המשבר הלכתי לטיפול, חשתי אשמה על שאני רוצה להיות על במה ולקבל מחיאות כפיים, והנה גיליתי שיש לי חיבור לתחום הטיפולי. עכשיו אני מאושרת במה שאני עושה".
הוריה כבר לא כאן. שבע שנים הספיקו להם, והם חזרו למינסק. "אמא שלי לא יהודייה, אבל רק בארץ גיליתי שאני לא יהודייה. במשרד הפנים הסבירו לי את זה בצורה לא יפה. כשאבא שלי ראה את הכאב שלי הוא הציע להפנות אותי לרב מהדרום, שבתמורה לכמה אלפי שקלים יעניק לי תעודת גיור. סירבתי בתוקף. ברוסיה עמדתי כילדה מול חוליגנים אנטישמים. בכיתה א' המורה הבהירה לילדים שכיהודייה אני בת האויב, ולכן אסור להם לשחק איתי. אז מה, כל המאבק במינסק היה לשווא? כמו שעמדתי שם על הערכים שלי, גם כאן אשאר נאמנה לעצמי. אני מאמינה שגם בן הזוג שלי, כשיגיע, יכבד אותי על כך".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם