ראשי » תרבות » תיאטרון ובמה » תיאטרון

טירונות: אקי אבני חוזר לתאטרון. ראיון

בגיל 40 פלוס, אחרי שהות מתסכלת בהוליווד, גילה אקי אבני שהוא צריך להתחיל הכל מההתחלה, להוכיח את עצמו מחדש לקהל שלא זוכר את "חסמב"ה". עכשיו, עם תפקיד בולט ב"קברט", הוא מספר איך למד להשלים עם העובדה שכבר לא יהפוך לכוכב בינלאומי ולמה לעולם לא תהיה לו אהבה גדולה כמו זו שידע עם סנדי בר

אקי אבני נכנס לאולם מס' 5 בתאטרון הקאמרי. זו חזרה ללא תלבושות ותפאורה ל"קברט", ההפקה המשמעותית של התאטרון לעונת החורף הקרבה. חאבייר דה פרוטוס, כוריאוגרף מונצואלה, מנצח על קבוצת רקדנים ורקדניות בטייטס מרושלים והבמאי עמרי ניצן מחליף מילים אחרונות עם איתי טיראן ואולה שור סלקטר, המסמרים הגדולים של ההפקה. אבני מתיישב בפינה ושם על עצמו חליפה מחויטת. כמו תלמיד חדש בכיתה הוא נחוש להוכיח שיש לו את זה. הוא לא יכול להרשות לעצמו - לא הפעם - לפספס.

"אני חייב להתאבד על התפקיד", הוא אומר. "אני קורה לזה להשתגע. שנתיים וחצי אני בארץ, מאז שחזרתי מלוס אנג'לס, ובזמן הזה צילמו כאן המון סרטים. יש כמה סרטים שמאוד רציתי לשחק בהם, ממש ממש ביקשתי, ולא קיבלתי. הקולנוע בישראל נמצא בתור הזהב שלו ואני רוצה להיות שותף לו. בינתיים אני לא".

איחרת את הרכבת?
"פתאום בגיל 40 מצאתי את עצמי מתחיל מההתחלה. אפשר לרדת ביגון שאולה ואפשר לראות הזדמנות לפתוח פרק ב'. אני שמח שאני מגלה כיום את מלחמת הקיום. שיש לי הזדמנות להילחם על המקום שלי. אמנות לא יכולה לבוא משובע, רק מרעב. קראתי כתבה נפלאה על ג'ים קארי שמסתובב עכשיו בארצות הברית עם מצלמה. זה המקום שלו לעורר את הרעב כאמן. לגלות את עצמך מחדש".

זה לא סוג של בריחה?
"אני פה בשביל האהבה, לא בשביל הכסף. לא רוצה להתחיל מהנחיה של אירועים בפארק. אני מניאק של דרך, לא של תוצאה. יש לי קבלות ורקורד, והתאטרון העניק לי הזדמנות נוספת למרות הזמן והמרחק הגאוגרפי, השכחה והגעגועים. חובת ההוכחה עליי. אתה טוב כמו בהופעה האחרונה שלך. אני זוכר את זה כל ערב כשאני עולה לבמה. אין לי רגע של ערגה למה שהיה. זה לא חשוב, לא קיים. זה פסל בארון. יש לי ארבעה כאלה. זה עוזר לי? עשיתי סרט בשנתיים האחרונות?".

הצטלמת ל"האור השחור" של שחר צפניה, פרויקט קולנועי מעורפל, לא מרכזי, שנכתב לפי רומן של אייל מגד. המעבר לשוליים קשה?
"אין פה בארץ שום דבר משמעותי. אין יצירות פורצות דרך. אבל אנחנו בדרך. לקח זמן לקולנוע להתנתק מז'אנר הבורקס והנוסטלגיה. ב'האור השחור' אהבתי את האותנטיות. את הכאן ועכשיו. לאה גולדברג כתבה: 'הדרך חזקה מההולך בה'".

לפני עשר שנים שמת את כל הז'יטונים בהוליווד. עכשיו זה בתאטרון. אתה לא חושש מעוד פיאסקו?
"אני לא פוחד משום דבר. אני נמר. הדרך היחידה לנצח היא להסתכל לאמת בעיניים וללכת באותנטיות ובשיגעון על מה שאתה מאמין בו. חוץ מזה, הנבואה לטיפשים. אולי אלה ההופעות האחרונות שלי ובעוד שנתיים אמאס גם בזה".

קצת אחרי שאבני חזר לארץ ב-2008 הוא קבע פגישה עם סוכנו החדש, בועז בן-ציון. שמונה שנים מחוץ ללב התעשייה המקומית הן פרק זמן משמעותי. בעוד הוא רץ לאודישנים בהוליווד, ליאור אשכנזי תפס את מקומו ככוכב הגדול של הקולנוע

הישראלי, עוז זהבי ירש אותו בתפקיד שובר הלבבות, ותוכניות ריאליטי הולידו טאלנטים אינסטנט כמו אלירז שדה. אבני הציג בפני בן-ציון שתי סדרות טלוויזיה שכתב וביקש שיפגיש אותו עם הזכיינים וגופי השידור בארץ. "יש לנו מלא פריים טיים, היי רייטינג. שעשועונים שאפשר להפיק כבר מחר", ניסה הסוכן הוותיק להוריד אותו מהחלומות הגדולים שטווה בדירה בסנצ'ורי סיטי בלוס אנג'לס. "זה לא נכון עבורי להגיע מיד לפריים טיים", ענה אבני.

עוד לא חזרת וכבר אתה בורר עבודות?
"אני אמן בנשמה שלי. רציתי להתחיל מתאטרון. מהמקום הבריא של אמנות. מקום שלא משרת מערכות עתירות רייטינג שצריכות להאכיל את המפלצת. הטלוויזיה הפכה לפסטיבל זילות האמנות, האדם וכבודו. היא צריכה תוצאות. אתה צריך להחליט: אמנות או רייטינג. בישראל זה לא הולך ביחד. בשלוש השנים האחרונות אמרתי עשרות פעמים לא. אני מחכה לפריים טיים, אבל רוצה לעשות את הדבר הנכון, שיהיה הדגל שלי. לא רוצה להיות שותף לפסטיבל הזילות".

אגב זילות, איך אתה מסביר את הפרשה העגומה של קדם האירוויזיון שהנחית יחד עם שירי מימון?
"להנחות קדם אירוויזיון, שידור מרכזי מושקע וחי, זה לא זילות. זה היה כיף לא נורמלי. לא הייתה לי שום אחריות לבעיות הטכניות בשידור. כמנחים עשינו עבודה על הכיפאק. בגלל שזה שידור עם רייטינג וכסף נוצרה מלחמה בין גופי השידור, וערוץ 2 וערוץ 10 חגגו על מה שקרה שם. לגיטימי".
 

ובינתיים , בזמן שהיית בהוליווד כוכבים צעירים כבשו את המסך.
"אין בארץ כוכבות. זה כוכבות מדומה. בכאילו. במדינה שנלחמת על חייה הכוכבים האמיתיים הם גנרלים ופוליטיקאים. מי שחושב שהוא כוכב, צריך להתעורר. באמריקה רבי המכר הם ספרות סלבריטאית, כאן זו ספרות ביטחונית. אני מעדיף לא להיות בכאילו הזה".

פה ושם יש גם פרויקטים ראויים.
"עלו דברים טובים - חלק לא הציעו לי, חלק לא הייתי מעוניין. הכתיבה כאן היא מהירה, קצת זולה. אין כסף לפיילוטים. אני לא חושב שיש מקום לכל כך הרבה ערוצים וגופי שידור. אני מעדיף שיהיו שתי פלטפורמות עיקריות. במקום 40 סדרות בשנה, שיעשו 15. הטלוויזיה בישראל היא צעירה ועדיין מתהווה. עדיין לא הגדרנו את עצמנו. מה שעוזר לעצב את הפריים טיים הוא המשוב של הקהל".

ותחרות לבישול חריימה הופכת לתוכנית הכי נצפית בתולדות ערוץ 2.
"אני חושב שזה מגוחך. לאן הגענו אם רגע השיא של התוכנית עם הכי רייטינג הוא שמישהו אחר טועם במקומי, ואני הצופה צריך לקבל את התחושה דרך האנחה או הפרצוף שהוא עושה. הקהל דורש את התוכניות האלה, אני לא יודע אם הוא רוצה לראות אותן. לקברניטים צריכה לעמוד האחריות".

הפנייה הראשונה מהתאטרון באה מהבימה. בגלל בעיות תקציב הוקפאו ההפקות שהוצעו לאבני. בהמשך קיבל הצעה מהקאמרי להשתתף במחזמר "לילה לא שקט" שביימה יעל רונן לפי השירים של שלמה ארצי. משם המשיך ללהיט התורן של התאטרון, "בעל למופת", עיבוד של יהושע סובול למחזה של אוסקר וויילד.

כמה שבועות לפני תחילת החזרות ל"קברט", כשרשימת הכוכבים הגדולים פורסמה בכל אתר, זימן עמרי ניצן את אבני לחדרו והציע לו לשחק את תפקיד קליף ברדשאו, סופר אמריקאי שמגיע לברלין בשנות השלושים, חוקר את מיניותו ומתאהב בסאלי בולס, הרקדנית הבריטית במועדון ה"קיט קאט" נוטף הסקס.

 "כשנכנסתי לקאמרי לפני שנתיים עומרי דיבר איתי בין היתר על'קברט'", מספר אבני. "מאז התחלתי לחלום על זה. באיזשהו שלב חשבתי שהוא ירד ממני. עברתי תקופה של התייסרות. עברו חודשים רבים והבנתי שאני בהפקה הזו כבר לא אשחק. לאחר ההצגה השנייה של'בעל למופת' הוא קרא לי למשרד. שנייה לאחר מכן קניתי כרטיסים לברלין. קראתי את'פרידה מברלין' של כריסטופר אישרווד שעליו מושתת המחזה, שבעצמו עבר כמה גרסאות. נסעתי לבית שבו הוא גר, לבתי הקפה שבהם כתב את הסיפורים שלו. ניסיתי לגעת בוויצים האלו. להרגיש זר בברלין, רגע לפני עליית הנאציזם".

איך התחברת לדמות?
"קליף זה התפקיד המחורבן של 'קברט'. שתי הדמויות לידו הן מהמוחצנות ביותר שנכתבו אי פעם. דמויות אדירות שנותנות לשחקן המון מרחב, כתובות ברמה של המלט. ובאמצע עומד קליף שהוא הפוך מהן. מיוסר, מתחבא בארון, מוגבל בדיבור. אמרתי לעצמי, מה אני צריך לעשות כדי לפצח את הדמות, למנוע ממנה להיבלע. רציתי להוציא לאור את החיפוש, חוסר הביטחון שלו".

איך ההרגשה לחזור לבמה?
"אתה לא יודע איזה אושר עילאי יש לי, אתה לא מבין את התשוקה שלי למשחק. איזה בר מזל אני לשחק מול אולה ואיתי". הם הכוכבים הבלתי מעורערים של התאטרון. אתה הבחור החדש בשכונה. "אני מעדיף להתמסר להנאה מאשר לפחד. אני אריה מצולק. אני מחליף את הפחד בשיגעון. כשאתה משחק ליד הטובים ביותר, אתה הופך לטוב ביותר".

תקציר הפרקים הקודמים: בשנות התשעים נחשב אבני לכוכב השביט של התעשייה המקומית, שותף בפרויקטים שעצבו את הטלוויזיה החדשה של ישראל, לטוב ולרע. תוכנית הנוער "תוססס" בערוץ 1. השעשועון "פחות או יותר" בימים הראשונים של ערוץ 2. המ"פ הנערץ ב"טירונות", סדרת הטלוויזיה המשמעותית הראשונה שהופקה בעידן הערוץ המסחרי. הפנים של סנונית הריאליטי ב"קחי אותי, שרון". ב-98' גילם את דמותו של ירון זהבי במחזמר "חסמב"ה" ושם הכיר את סנדי בר, ששיחקה בתפקיד תמר היפה.

הפרויקט המשמעותי האחרון שבו השתתף לפני העזיבה הדרמטית להוליווד היה "ההסדר" של יוסף סידר, אחד ממבשרי הקולנוע הישראלי החדש. "סנדי ואני עומדים לפני חתונה, פעם שלישית זוכה בפרס שחקן השנה, שיא העשייה", הוא משחזר. "פתאום מגיע בחור מבריק עם התלהבות מטורפת ומציע לסנדי ולי את התפקידים הראשיים. חותמים על חוזים ומתחילים בחזרות. יום אחד סידר והמפיקים מגיעים אלינו הביתה ויוסי אומר שמשום שסנדי מאוד מזוהה עם האייקון 'סנדי בר' הוא לא מסוגל לעשות איתה את הסרט. למחרת אני מודיע לו שאני לא רוצה לעשות את הסרט. סנדי אומרת שהיא צריכה לחשוב על ההחלטה שלי וסידר מזמין אותי לפגישה בארבע עיניים. אני מסביר לו שגם אם הסרט יצליח, אני אמשיך לחיות עם סנדי בבית כל יום. היא אשתי. התחלנו בחזרות יחד, יש לנו פנטזיה. אנחנו בטריפ מהפרויקט המשותף ופתאום היא צריכה לעזוב. זה דבר נורא".

מה עושים?
"יש לחץ מטורף מכיוון הקרן לקולנוע. יש תאריכי צילום, הכל סגור. הם מעלים אולטימטומים מטורפים. שלושה ימים של מרתונים. בחיים לא הופעלו עליי כאלה לחצים. מי לא התערב. סוכנים. מנהלים. בסוף סנדי אומרת, 'תגיד, אתה באמת לא עושה את זה? אתה לא נורמלי. זה שהם לא רוצים אותי, לא צריך לפגוע בך'. זו הייתה הפעם הראשונה שהאייקון של סנדי פגע בה. היא הייתה אז אול אובר. פוסטרים, תחנות אוטובוס, טלוויזיה. והתפקיד שלה בסרט היה של בת השכן הדתייה. סנדי הפצירה בי, ולבסוף הסכמתי. במשך חודשים עשיתי עם סידר חזרות אצלי במטבח בבית, קורעים את התסריט. כדי לא לפגוע בסנדי, הלכתי על בהונות".

"ההסדר" המצוין היה המפתח לעשור הבא בעשייה של אבני. "הייתי רעב. הגעתי לגיל 31, הארון מפוצץ מפרסים, יש איזשהו שובע, התקרה מוגבלת. עשיתי סיבוב מטורף בעולם עם הסרט, פתחנו את פסטיבל הסרטים הישראלי בלוס אנג'לס. היו שם כל הסוכנים בעיר. למחרת כבר חתמנו בסוכנות חשובה. חשבתי שנחזור לארץ ואחכה להצעות. לא הבנתי בכלל את כללי המשחק. הסוכן שאל אותי, 'מתי אתה מגיע לכאן? אתה צריך לחיות את זה. לפגוש במאים, ללכת לאודישנים'. למזלי סנדי אמרה, בוא ניסע. בארצות הברית נלחמתי מחדש".

אתה מתגעגע לתקופה שלפני?
"קראתי החודש ראיון עם סידר. חשבתי שאני מקנא בו. הסתכלתי על עשר השנים האחרונות שלו ועל עשר השנים האחרונות שלי. בנקודת המפגש שלנו הוא היה במאי צעיר שעושה סרט ראשון ואני שחקן שיש לו יכולת לעשות מה שהוא רוצה עם מי שהוא רוצה. סידר היה מאוד ממוקד, מפוקס, מצומצם, לא מתפזר לשום מקום, ואני בחרתי לראות עולם ולהכיר את האמנות דרך סוג של התפזרות. תבין את ההבדל: כשקניתי את זכויות הספר של יוסי כהן והצעתי לסידר לכתוב ולביים אותו בשותפות הוליוודית גדולה עם החברה שהפיקה את 'אדם בן כלב', הוא סירב. אמר, אני באמצע כתיבת תסריט. התבאסתי שלא עבדתי איתו מאז, וגם התאכזבתי. זה הפתיע אותי שהוא לא לקח אותי לעבוד איתו".

אבל הבמאי של "טירונות", אורי ברבש, לא שכח אותו. ב-2005 הקפיץ אותו לישראל להשתתף בסרט הפשע "מלח הארץ". "צורת העבודה שלו מאוד מתאימה לי, החתירה לטקסט, הטוטאליות. קצת מזכיר לי את עמרי ניצן. איש של שיטה. זה החזיר אותי כל הזמן לבית הספר. דנה קמה. ברבש הוא הכי קרוב להוליווד. על הסט הוא כמו שפיני גרשון על המגרש".

כלומר ?
"יש במאים שאתה מרגיש אותם ויש כאלו שלא. אני זוכר שביום הראשון של הצילומים ל'24', הגעתי לסט ב-6:10 בבוקר. בא הבמאי, פותח ואומר: 'או-קיי. אני אגיד לכם מה נעשה הבוקר הזה', ואז קיפר סאתרלנד אמר 'לא לא לא'. אחרי זה הבמאי לא הוציא מילה אחת כל השבוע. אתה מבין שיש אנשים שלוקחים את השליטה. ברבש, גם אם לא יגיד מילה אחת, הנוכחות שלו מאפילה על הסט".

דווקא מול האב הגדול התחולל המשבר הכי גדול שלו על הסט. "יום ראשון של צילומים, סצנה ראשונה, ואני לא יכול להגיד משפט. הפה שלי התייבש, הברכיים רעדו לי. מנסה לשחק את הסצנה ויודע שברבש רואה שאני לא שם. אני אומר, אקי, מה זה הדבר הזה? יש לך אלף שעות טיסה מול מצלמה, מה קורה לך? ככה עובר חצי יום. ואחר כך יש סצנה עם ליאור אשכנזי. לא מצליח להוציא קול. מרגיש בהזיה מטורפת. אני מצלצל לקואוצ'רית שעבדתי איתה, ומבקש להיפגש. הגוף שלי מתנגד פיזית להיות בסרט. היא אומרת שבוע הבא. אני אומר הלילה".

מה עלה בפגישה?
"הבנתי שאני כל כך בז לדמות הזו ומתעב אותה ולכן הגוף שלי התנגד לה. יכול להיות שגם כל ההתרגשות של לעשות בישראל סרט אחרי שנים תרמה לחרדה, אבל זה הפשט. בסוף זה היה התפקיד הכי טוב שגילמתי בקולנוע".

הוליווד, לשון המעטה, הייתה כישלון מקצועי. התקשורת בישראל חגגה את הנפילה של האיש שהעז להרים את הראש. לא שוכחת לו את גינוני הכוכב וחיי הראווה שאימץ באמריקה. יגואר, חליפות מעצבים, מסעדות שבהן גווינת פלטרו פוגשת את ג'ורג' קלוני כשהיא קופצת לעיר. בעל כורחו הפך אבני לסמל ליומרה חסרת כיסוי, לפרובינציאליות ישראלית. טיפח חלומות גדולים אבל הסתפק בכמה דקות בתפקידי מחבלים.

הדיבור הניו אייג'י שאימץ והשיעורים במרכז לקבלה שהוא וסנדי החלו לפקוד - לא עזרו למוסס את הציניות. במשך שנים הוא קיווה שכיוון הרוח ישתנה, שמדורת האנטגוניזם תדעך. הוא רצה שיאהבו אותו מחדש, שיעריכו אותו כשחקן. "לשמחתי או לצערי, מול התקשורת בישראל הייתי מאוד מאוד נאיבי, אפילו באופן ילדותי. השנים גרמו לי לאבד את זה. היום אני לא מאמין לאף אחד".
 

ובכל זאת, ההצלחה של איילת זורר הוכיחה שאפשר.
"זה סיפור סינדרלה. כמוה מגיעות בשנה 200 אלף שחקניות אמריקאיות טובות ויפות, ובלי מבטא זר. פעם בדור מגיע במאי כמו סטיבן ספילברג לעשות פה סרט, מזמין שחקנית ישראלית וסולל לה את הדרך. היום איילת על תקן של שחקנית איכות. זה יוצא דופן. בישראל, אם אתה לא נוסע ונהיה תוך שנה טום קרוז, אתה נחשב לכישלון. אף אחד לא מתעניין בהתפתחות שלך כאמן. אני הייתי אחד השחקנים הראשונים שנסעו לשם, אף אחד לא הדריך אותי, לא סיפר לי מה נהוג או לא באודישנים. למדתי בדרך הקשה".

ובכל זאת, בתקופתך מארק איווניר עשה חיל ועוד ממשיך.
"מארק הוא שילוב של כישרון אדיר ועבודה מאוד קשה. הוא עשה עשר שנים דיבובים לסרטים. גם עכשיו הוא לא נחשב למאני מייקר. פעם הייתה לי שיחה עם מאיה אשתו. הוא נולד ברוסיה, בגיל מאוחר עלה לישראל. חי כאן עשר שנים, עבד בתאטרון גשר ונסע לארצות הברית. היא אמרה, 'מארק הוא אדם ללא שורשים, לא שייך לשום אדמה, הזרות הזו היא מה שהוא צריך'. אני בנוי אחרת".

המפיקים הישראלים שמצליחים שם לא מקדמים את השחקנים הישראלים?
"הם יכולים לתת תפקידים קטנים, כמו שאבי לרנר נתן לי. הם משקיעים מיליוני דולרים ובסופו של יום צריכים להביא כסף".

אז מה אתה מציע לשחקן צעיר עם המון אמביציה?
"שחקנים מקומיים מתייעצים איתי כל הזמן. מה לעשות, למי להרים טלפון. אני מציע לכל שחקן לצאת לשנה שנתיים ולהשתתף בהפקות שונות. גם באירופה. לא להסתכל רק על התוצאה".

אבני יודע היטב על מה הוא מדבר. "קצת לפני החזרה לישראל עברתי את השלב הכי קריטי. איבדתי את הרצון לשחק, את החשק ואת האמונה ביכולת שלי. אמרתי, אולי אני לא מוכשר כמו שאני חושב. הבנתי לראשונה את שבריריות החיים. כנראה זה בגלל הדחיות הרבות שקיבלתי. הרי במשך שנים התרגלתי לאינטנסיביות של עבודה. זה היה משהו יותר חזק ממני והוא תפס את כל עולמי. הייתי במקום שיכולתי לבחור עם מי מהטובים ביותר אני רוצה לעבוד. הפער בין האינטנסיביות למרווח הזה הוא עצום. באיזשהו שלב גם חשבתי שבמשחק יש ממד משמעותי של ילדותיות. אנשים מבוגרים עושים פרצופים ומדמים מציאות. נוצרו לי יחסי קרבה ורתיעה עם המשחק. הכרזתי על סכסוך עבודה".

טיפול פסיכולוגי צמוד, סדנאות למודעות ופיתוח אישי ועבודה מאומצת עם מאמני שחקנים סייעו לו לצאת מהמשבר. "זו צלילה עמוקה פנימה לצורך הבהרה לאן פניי מועדות. הבנתי שכשאני אמות וישאלו אותי בוועדה למעלה מה היו רגעי האושר שלי בחיים, אומר שאלה היו הדקות על הבמה, שם הרגשתי חיבור טוטאלי עם הדמות. ככל שאיבדתי את החשק לשחק, הבנתי כמה אני מכור לו. כמה שזה בדמי. פיתחתי רעב מטורף לשחק דברים טובים, איכותיים".

למה התעקשת להישאר שם כל כך הרבה?
"אם הייתי יודע מה יקרה, אולי הייתי מגביל בזמן. אבל לא נסעתי לבד. נסעתי עם אשתי. סנדי היא אדם של המון ספייס, מרחבים. היא לא בוחנת דברים בדרך צרה: האם יש סרט או אין. בלוס אנג'לס היה משהו מאוד נעים, עוטף, מחבק. אחרי כל כך הרבה שנים של עבודה אינטסיביות, של חשיפה תקשורתית מגיל צעיר - מצאנו את עצמנו לבד. פתאום הכל השתנה. אני נשוי, קונים בית, יש אחריות. לא היה לנו לחץ של כסף. קליפורניה גדולה, נוסעים לטייל, עושים אודישנים. סנדי מאוד אהבה את הפאזה הזו. צמחה אהבה מאוד יפה, רומנטיקה. להרים את הראש לשמים, לנשום עמוק ופשוט ליהנות. לאחר שנתיים וחצי היא נכנסה להריון וליאם נולד. הכל השתנה לגמרי. החיים שלי מסתובבים סביבו. כל מה שאני עושה מאז, האם זה מתאים או לא לליאם".

אתה מקבל את השינוי?
"בעונג רב, בהכנעה שיש בה סיפוק גדול. ליאם הוא המורה הכי טוב עבורי. דרכו אני לומד להכיר את עצמי. מתי אתה באמת שם, מתי אתה לא שם. אני רוצה להיות אבא טוב בשבילו. אני בוועד ההורים בבית הספר, הולך לכל החוגים איתו, הבית שלי הוא קייטנה של ילדים. אם ייקחו לי את זה, שייקחו לי את החיים".

איך הוא הגיב לפרידה ביניכם?
"השוק הרציני עבורו היה שיש פתאום שני בתים. אנחנו נפרדנו בארצות הברית, ממש לאחר הפרידה חזרנו לארץ. החלטנו לגור אחד ליד השני בכפר שמריהו. כל ילד רוצה שההורים שלו יחיו יחד. גם כשההורים שלי התגרשו כשהייתי בן 30, רציתי שהם יחיו יחד. כדי לרכך את המפגש עם הארץ רשמנו אותו לבית הספר האמריקאי. עכשיו הוא לומד בבית ספר רגיל".

שלוש שנים לאחר הפרידה המתוקשרת והלב עדיין בוער. "לקח לי זמן להיפרד מסנדי, לקח לי שנים. גם לה ממני, כנראה. אין בעצם אף פעם פרידה. אתה פוגש אותה כל יום, אתה חי את המערך הזה כל הזמן: סנדי, הילד ואני. שנים היינו סנדי ואקי. בשבילנו, בהוויה שלי, היינו אחד. אמיתי. במהות. אבל זה אולי בגלל שאני רוצה תמיד קומיוניטי. החברים שלי הם מאוד חברים שלי. האנשים שאני עובד איתם. כך גם סנדי. נכנס לאש בשבילה ודורס שני טנקים בדרך".

נשמע שהפרידה קרעה אותך.
"אני אדם מאוד משפחתי. משפחה בשבילי היא ערך, צורת חיים. היא אני. ואני היא. לוקח לי שנים להיפרד מהמחשבה שהדבר בו אני הכי רואה את עצמי, יש הסתברות שלא יקרה יותר. מי שנכווה ברותחים, גם בצוננים נזהר. התנתקות ממשפחה זה דבר כואב".

לא החצנת את השבר. בפרסומת האחרונה של מילקי אפילו השתתפתם יחד, בפרודיה על הפרידה.
"אני לא מתמכר לעצב. ככל שעובר יותר זמן מהשבר של הפרידה, אני מרגיש יותר את הרוגע. זה מביא פיקחון גדול. הפרידה מביאה מרחב מאוד גדול - בוא נראה מה נכנס לחיים שלי. אני פוגש אנשים על בסיס יומי ששואלים אותי 'למה אתם לא חוזרים? למה שברתם את הכוס? לא יפה'. זה מצחיק אותי".

חוויתם את סיום הקשר באופן דומה?
"אנחנו אנשים שונים. אני מזל שור, מאוד ביתי, אדמה, זה הבית שלי, זו אשתי. כמו קליף ב'קברט' שבנה חיים. סאלי אשתו בהריון והוא עובד כסופר ועושה שליחויות בשביל כסף. יש לו תוכנית חיים גדולה. הוא תלוי ביציבות של החיים. ויום אחד סאלי באה ואומרת 'לא רוצה' ומפילה את התינוק. ביומיים האחרונים דיברנו בחזרות האם ברגע שהיא מספרת לו על ההפלה הוא ייתן לה סטירה או לא. לכאורה אפשר לומר לא, הוא לא כזה. רק אתמול הכו אותו נאצים מכות מוות ברחוב. אבל זו מסקנה שנובעת מפרספקטיבה לאחור. באותו רגע שהיא אומרת לו הפלתי את התינוק, היא תוקעת לו סכין בלב. היא הכאיבה לו במקום הכי עמוק שיש. הוא חסר אונים. זו לא פנטזיה, זו לא רומנטיקה של כאב. זו ממשות".

ואצלך?
"הפרידה הזו גרמה לי להבין עד כמה הפרת האיזון השברירי של החיים יכולה להשפיע עליך, לערער אותך. אנחנו כל הזמן הולכים בחזה נפוח. מישהו חושב על הרגע שאחרי? אני כמו דונלד טראמפ שפשט את הרגל ובפעם השנייה הוא כבר לא משתגע".

הוא לא רואה את עצמו נכנס לקשר מחייב. "אני אחד שמוסר את עצמו. אם אין החלטה לעוף על אהבה, זה לא יקרה. בגלל זה אין לי פרק ב' בחיים. השבר של הפרידה הוא כל כך גדול שרק המחשבה שיש סיכוי שאעבור את זה עוד פעם, מביאה אותי למסקנה שאין מצב. לא עובר את זה בכל מחיר. אני לא רץ לשום מקום. אני משקם ובונה את עצמי, בגלל שהפגיעה היא כל כך גדולה, שבעתיים אני לא ממהר לכל מקום".

יש גם הנאה מהלבד הזה?
"התפנה חלל, פתאום יש אקי. בוא נברר מה זה. שום דבר כבר לא מאיים עליי. ראיתי עולם, נגעתי בדבר האמיתי. ידעתי אהבה מאוד גדולה, ואני עכשיו בעידן הסקרנות. פותח עיניים לרווחה לעולם ואומר וולקאם. אף פעם לא הייתי רגוע ככה. יש לי עדנה, נחת. זה נותן לי חופש מאוד גדול לפגוש המון אנשים ונשים מרתקים. אני פתוח לחיים דווקא מתוך המקום שאני לא פתוח לרעיון של ההתמסדות. אולי זה המקום הבריא".

ובקטע המקצועי?
"אני מבין שהחלום שלי לעשות סרט גדול בזירה הבינלאומית שינה פאזה למקום אחר. אם זה לא יבוא, אז בסדר. מספיק לי מה שטעמתי. הבן שלי גר פה, אני חי את החיים שלו. אני לא יכול לנסוע לאן שאני רוצה".

לא מבאס?
"לפני כמה שבועות ישבתי עם כמה טייסי קרב ועלתה השאלה למה המערכת מעדיפה טייסים צעירים על פני המנוסים, שהם טובים יותר. הם דיברו על הקילר אינסטינקט. יש גיל מסוים שבו אתה מאבד את הקילר אינסטינקט. כצעיר אתה יכול להתאבד, כמבוגר אתה אומר, אני לא איהרג על זה. אין מה לעשות. זה בגנים. ברמה של הגוף".

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...