ההפרעה נעלמה: "משפחה מודרנית" בדרך להיות "סיינפלד"
איך הפכה "משפחה מודרנית" ליורשת של "סיינפלד"? היא פשוט לקחה את הקונספט של "משפחה בהפרעה" ונטרלה ממנו את הטרלול
מהעבר האחר ניצבות סדרות מוערכות ומתקדמות דוגמת "רוק 30", "פילדלפיה זורחת", "משועמם" ו"קומיוניטי", שמסתפקות ברבע מכמות הצופים במקרה הטוב, אולם מפצות את עצמן בעזרת תהודה חיובית בבלוגספירה, בכמות גדולה של הורדות לא חוקיות ובצפיפות בארונות הפרסים.
קומדיית מצבים שמצליחה לשלב בין שתי האסכולות - לשמור על אחוזי צפייה גבוהים מבלי להעליב את האינטליגנציה של הקהל - היא עניין נדיר למדי בטלוויזיה האמריקאית. האחרונה שעשתה זאת היתה "סיינפלד", שכבר סגרה את הבאסטה לפני יותר מעשור.
כעת דווקא לרשת איי.בי.סי השמרנית, שבאופן מסורתי לא מצטיינת בתחום ההצחקות, יש מועמדת חדשה לתואר - "משפחה מודרנית". הסדרה , שעונתה השלישית משודרת החל מאמש בערוץ יס קומדי (שבת, 19:30), היא כבר הרבה מעבר ללהיט מוכח, היא מושא קנאתם של יוצרים משני צדי המתרס; ממוצע הצופים שלה לא יורד מ-10 מיליון , ומאז שודרה לראשונה נרשמה עלייה כללית של כ-15% בנתוני הצפייה שלה.
במקביל, גם בסריקה יסודית של הבלוגים העוקצניים ביותר ברשת קשה למצוא מישהו שיעז לטנף על הסדרה, שיצרו כריסטופר לויד וסטיבן לוויטן ("פרייז'ר").
ההילה הביקורתית היא ממש לא סוגיה בעלת חשיבות טקסית בלבד. הפופולריות היחסית של הסדרה בקרב קהל מתוחכם משקפת גם את הצלחתה בקרב פלח השוק הנחשק ביותר אצל מפרסמים - גברים בגילים 49-18. לשם השוואה, במהלך שתי עונותיה עמדה "משפחה מודרנית" על ממוצע רייטינג של 4.4 מיליון בקטגוריה הזאת, ואילו "שני גברים וחצי", שהרייטינג הכללי שלה גבוה בכ-50%, עומדת על קצת פחות מ-6.
את סוד הקסם של "משפחה מודרנית" אפשר לפצח די בקלות. כמו במקרים רבים של להיטי ענק, לויד ולוויטן לא עשו שום דבר חדש לגמרי, אלא לקחו פורמט מוכר ורעננו אותו. במקרה שלהם מדובר בנושא אמריקאי בסיסי ומוכח מאין כמותו, שלדעת רבים כבר היה שחוק וממוצה - התא המשפחתי, ששלט עשורים שלמים בקומדיה האמריקאית. החזרה אל חיק המשפחה היתה סטייה מהטרנד החם של אמצע העשור הקודם, שהתבסס על מקומות עבודה ("רוק 30", "המשרד", "אי אפשר בלי טד", "מחלקת גנים ונוף").
שני היוצרים, שכבר עמדו מאחורי סיטקום מצליח שרץ במשך 11 עונות שאלו את הפורמט המוקומנטרי ש"המשרד" ייבאה לארה"ב והלבישו אותו על תא משפחתי מורחב, שכולל שלושה חלקים בעלי משקל שווה. הגדלת מספר הדמויות מארבע-חמש כפי שהורגלנו בסיטקום המסורתי ("מי הבוס", "נשואים פלוס", "כולם אוהבים את ריימונד") לשמונה-תשע כפי שנהוג בקומדיה החדשה, נוסף לוויתור על הקלטה מול קהל חי, העניקו לסדרה את התזזיתיות ואת הקצב ההיסטרי הדרושים כדי להתחרות ביקירת הבלוגים "רוק 30". בה בעת, לויד ולוויטן היטיבו להשאיר את הכתיבה והדמויות נטועות עמוק באתוס האמריקאי הקלאסי.
רבים טוענים כי אמה הרוחנית של "משפחה מודרנית" היא "משפחה בהפרעה", ששודרה במשך שתי עונות וחצי, נחשבה למהפכנית, לפרועה ולאיכותית ואספה לעצמה קהל מעריצים מצומצם, אך פנאטי (שאף השמיע את קולו בצורה נחרצת כדי לאפשר קאמבק עם סרט באורך מלא ועוד מספר פרקים המתוכננים ל-2012).
שתי הסדרות נעות סביב תא משפחתי מרובה דמויות ומצולמות בסגנון דומה, עם הבדל אחד מהותי: בניגוד ללויד וללוויטן, מיץ' הורוביץ, שיצר את "משפחה בהפרעה" בצוותא עם רון הווארד ("נפלאות התבונה"), עשה הכל מלבד לרסן את התסריטים והדמויות שברא.
קחו לדוגמה את דמות אב המשפחה בשתי הסדרות, מייקל בלות' מ"בהפרעה" (ג'ייסון בייטמן) מול פיל דאנפי מ"מודרנית" (טיי בארל); הראשון נחוש לעשות תמיד את הדבר הנכון רק כדי לחזור להתנהגות הנכלולית שמאפיינת את משפחתו ולצאת מופסד, ואילו השני, על אף גמלוניותו הפיזית והאישיותית, הוא מצליחן שתמיד משיג את מבוקשו.
ההבדלים הללו, שניכרים בכל דמויות המראה שבין שתי הסדרות - הסב של ג'יי פריצ'ט (אד אוניל) מול זו של ג'ורג' בלות' (ג'פרי טמבור), או הנכד הגיק של ג'ורג' מייקל (מייקל סרה) כנגד מני דלגדו (ריקו רודריגז) - הובילו את "משפחה בהפרעה" למעמד פולחני ולקונצנזוס בקרב המבקרים, שגירדה בקושי 3-2 מיליון צופים והורדה מהמסך אחרי 53 פרקים בלבד (עם 22 מועמדויות לאמי ו-6 זכיות). "משפחה מודרנית", לעומתה, שוויתרה על האלמנט החתרני, כבר עברה את הפרק ה-54, וגם במקרה הפסימי ביותר עתידה מובטח לעוד שלוש עונות לפחות.
אמנם מכאן ועד הפיכתה ל"סיינפלד" החדשה המרחק עוד רב, אולם לא מן הנמנע כי בעוד כמה שנים היא תיכנס להיכל התהילה של הגדולות באמת. בעידן של ריבוי ערוצים חסר תקדים, סדרות אינטרנט ומערכונים שמתנפלים על הצופה מכל פינה ומתחרים על כל דקה פנויה, יהיה זה חתיכת הישג.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם