מצב משפחתי: "משפחת סימפסון" ו"איש משפחה" לא מצחיקות
איך קרה ש"משפחת סימפסון" ו"איש משפחה", שנחשבו כל אחת בתורה לפורצות דרך, שכחו איך להצחיק ואיבדו רלוונטיות?
בתזמון מוצלח לאירועים הללו משודרת בערוץ יס קומדי העונה ה-20 שלה, שמסמנת את המעבר לשידור בטכנולוגיית היי דפינישן, מתהדרת בפתיח חדש, ומפגישה לראשונה את בארט סימפסון עם טלפון סלולרי. מתארחים בה ג'וליה לואי דרייפוס, רוברט פורסטר, ג'ודי פוסטר, אן הת'אוויי ואלן פייג'. העונה ה-23, שעלתה לאחרונה בארה"ב, נפתחה בפרק שסיומו הוכרע בהצבעה באינטרנט. ובכל זאת, בין שלל האירועים המיוחדים הללו, קשה לאתר פרקים מצחיקים ממש.
כדי להבין את הידרדרות הסדרה צריך לחזור לימיה הראשונים, כשעוד היתה ניסוי צורני בעל מבנה ייחודי ששילב מוטיבים של סיטקום קלאסי ואלמנטים פרודיים שחתרו תחתיו. היום זה נראה טריוויאלי, אבל בראשית שנות התשעים סיטקום שוויתר על מוסר השכל ומשך תשומת לב לתחבולה היה מהפכני. שבירת המציאות המיוצגת הפכה ללחם חוקה של הסדרה, למשל בבדיחות על צבע העור הצהוב של הדמויות או בקריצות לעובדה שהעלילה בתוכנית אנימציה "מתאפסת" בכל פרק.
בשיא תהילתה היתה "משפחת סימפסון" סדרה שהצליחה לאזן בין הפרת כללים ושמירה על נרטיב יציב. כוחה היה בחידושים הצורניים שלה - שבירות המציאות, פרקים שהתחילו בעלילה אחת ונדדו
אלא שאז החלו קומדיות אנימציה מתחרות נושפות בעורפה: "ביוויס ובאטהד" ירדו נמוך יותר ו"סאות' פארק" בעטו עם סאטירה חסרת בושה. אמנם סדרות אלה לא היו מתאפשרות ללא החלוציות של "משפחת סימפסון", אבל הן לקחו את הקומדיה המצוירת קדימה. "משפחת סימפסון", בתגובה, הקצינה את הקו הפרודי-מודע-לעצמו והחלה להשתמש ביותר גגים ובפחות עלילה, כשבארט, הגיבור השפוי, מפנה להומר, האב נטול העכבות, את הבכורה כאייקון המרכזי.
באקלים של האלף החדש החידוש הפך לסטנדרט: סיטקום פרודי ומודע לעצמו הוא כבר טריטוריה של סדרות ילדים, לא של טלוויזיה ניסיונית. פרק ליל כל הקדושים המסורתי ששודר בשבוע שעבר בארה"ב הוא דוגמה מדכדכת למצבה העגום של המשפחה הצהובה. פעם הפרקים הללו היו השפיץ של האקספרימנט הסימפסוני; היום פרודיות כמו אלה שרקח צוות "משפחת סימפסון" על "אווטאר" (נו, באמת) ועל "הפרפר ופעמון הצלילה" (בפרק שבו, השם ישמור, הומר המשותק מגלה שהוא יודע לדבר בפלוצים) נראות עבשות.
הוויתור על עלילות מוצקות גורם ל"משפחת סימפסון" להיות סדרה שקשה להישאר קשורים אליה; ההיצמדות לפרודיות מודעות לעצמן הופכת אותה לפריט וינטג' רלוונטי פחות מהסקייטבורד של בארט.
לפני שבועיים שחררו כותבי "משפחת סימפסון" פרומו שחגג את חידוש הסדרה לשתי עונות נוספות, עם ג'ינגל שכולל את המילים "יש לנו סיפורים לעוד שנים, ולא אכפת לנו אם כבר עשינו אותם בעבר". אותה מודעות עצמית, שהשימוש המדוד שנעשה בה בעבר היה מעלתם העיקרית של כותבי "משפחת סימפסון", הפכה לתירוץ הקלוש שלהם לעצלות תסריטאית.
במקביל לפסטיבל הזה עלתה בארה"ב העונה העשירית של "איש משפחה", היורשת הגדולה של "משפחת סימפסון". סת' מקפרלן, היוצר והמדבב הראשי של "איש משפחה", לא הביא את המטען התרבותי שלו ממסדרונות הארוורד; הוא התחנך על הפרקים הישנים של "משפחת סימפסון".
"איש משפחה", שעברה מסע מפרך בטרם התייצבה כלהיט טלוויזיוני, נראתה אולי בתחילה כחיקוי סימפסוני חיוור, אולם ברבות השנים הוכיחה שהיא "משפחת סימפסון" בריבוע. באמצעות דמויות קיצוניות יותר הדגים מקפרלן מה היה קורה אם מאט גריינינג, היוצר של "משפחת סימפסון", היה מוותר על האנינות ומעז להתפרע: פיטר גריפין הוא לא אב אידיוט וסימפטי כי אם אגואיסט נטול מצפון; אשתו, לויס, נבדלת ממארג' בכך שהיא אינה מספקת עוגן מוסרי לבעלה; סטואי התינוק הוא יצור שטני וכנראה הומו; כריס, הבן, הוא דביל מושלם; ומג, האחות הגדולה, היא שק החבטות של המשפחה.
אם זה לא מספיק, מקפרלן מחק מ"איש משפחה" כל זכר לעקביות עלילתית והפך את בדיחות הסוגריים, אותן בדיחות שאין להן קשר לעלילה, לסמל המסחרי שלו. התוצאה במיטבה היא הדבר האוונגרדי ביותר ששודר בטלוויזיה מאז "טווין פיקס": תוכנית שלא מפחדת ממעשי סדום, זואופיליה ואכזריות, ובאותה נשימה מוכנה לסטות מהעלילה לטובת מונולוגים ארוכים ומשמימים במתכוון או להקרנה של כל הקליפ של "רוקדים ברחובות" בגרסת מיק ג'אגר ודיוויד בואי. הדמויות ב"איש משפחה" הן אנשי קש ריקים; המסרים הסאטיריים רנדומליים. כל מטרתה של הסדרה היא לבדוק כמה רחוק, קיצוני ומוזר אפשר ללכת בתוך המסגרת של קומדיית אנימציה.
אבל גם לריסוק מסגרות יש תאריך תפוגה. למרות שאין הבדל עקרוני בין עונותיה המוקדמות של "איש משפחה" למאוחרות, גם היא איבדה רלוונטיות. בהיעדר חידוש אמיתי הוצפה "איש משפחה" בספיישלים, פרודיות ולא פחות משלושה פרקי הומאז' ל"מלחמת הכוכבים", שמיחזרו כולם בדיחות שנעשה בהן שימוש בעבר.
מקפרלן, כמו יוצרי "משפחת סימפסון", מנסה להאביס את קהלו בעוד יותר מהדבר שאהבו, וגם אצלו זהו תירוץ להתיישנות ולעייפות החומר. לודוויג ויטגנשטיין אמר פעם ש"צימוקים הם אולי החלק הטוב בעוגה, אבל שקית צימוקים אינה טובה מן העוגה". לא צריך להיות ויטגנשטיין כדי להבחין ש"משפחת סימפסון" ו"איש משפחה" מוכרות לנו צימוקים.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם