ארץ הצבי: צביקה פיק מנסה למצוא חן בעיני כולם. ראיון
מהדיסקוטקים ברמלה ל"מרי לו" בהבימה, מהמחאה של "שיער" להיסטוריה באירוויזיון ולהיסטריה ב"כוכב נולד" מהפאייטים על הבמה לגולים במגרש ביהוד. צביקה פיק, המאסטרו בשבילכם, מדבר על הכל: השנים הקשות בתחילת הדרך, העשור האחרון ואיתו ההצלחה האדירה, האובדן הקשה של אמו והזוגיות האיתנה עם שירה
אתה משתדל למצוא חן כל הזמן?
"זאת תכונה לא טובה, אבל כן. אתה משתדל להיות טוב, בן אדם טוב, אמן טוב. כל בוקר בשש אני מתעורר מוטרד ומנסה לעשות דברים גדולים יותר".
אתה רדוף?
"לא. זה בחיוך, לא צריך לקחת את זה בתור סיוט. אפשר להביט אחורה ולהגיד איזה יופי. פרס אקו"ם למפעל חיים, עשרות פרסים, 'זמר השנה', 'מלחין השנה' והאירוויזיון ו-600 מאות אלף איש ב'מרי לו'. אבל צריך לשאוף ליותר. כל הזמן יותר".
מאיפה הדחף?
"אל תשאל. לא נולדתי ככה. לא חינכו אותי ככה. זה משהו שבא עם השנים. אבל אני תמיד מסתכל על חצי הכוס הריקה".
בין הדלת המסתובבת לכורסת הלובי בהילטון, צביקה פיק מנסה להיות איש טוב יותר. לפזר סביבו משבים של נועם. להישיר מבט מבעד למשקפיו הכהים. 50 מטר, עשרה אנשים והוא עוצר ליד כולם. קרוב לוודאי שאת רובם לא ראה מעולם, אבל באותו רגע נתון הם חשובים. הוא זורק להם מילים. מחפש קשר. אומר לגברת מאמריקה שהיא נראית עייפה, מתעניין אצל איש בסניקרס כמה נכדים יש לו.
פלרטטן ללא כוונת רווח. כובש את המלצרית בהבעה נואשת של "אני אמות אם לא אשתה משהו".
לטובת הטייפ שלי הוא מבקש מזמר במגבעת חב"דניקית ששר "יסטרדיי" להנמיך את קולו. ובאמת הכל קורה מיד. הלובי מהדהד כמו הספרייה הלאומית, והקולה משתקשקת על קוביות הקרח. פיק רואה בזה תוצאה מוצלחת במבחן כוכבותו. "כשאתה בתקופה טובה - היחס טוב. כשאתה בתקופה פחות טובה - היחס ככה ככה".
ולך היו גם שנים של "ככה ככה".
"כן. קיבלתי, אבל רבע מהכמות".
אנחנו מתכנסים אחרי יום הולדתו ה-60. החתן ודאי לא יאהב שאני מסגיר את הפרט הזה, אבל עם כל הויקיפדיות האלה מותר גם לי. וחוץ מזה, הרווחתי ביושר את הפגישה הזאת. קדמו לה לפחות 20 מסרונים ושתי "סגירות" שלא נסגרו. בהתחלה כעסתי, אחר כך הבנתי שזה האיש, שזאת התזזית, שאלה כללי המשחק בארץ הצבי.
במשך שנים היה לוח מטרה לדאחקות נחותות. אלא שאף
ראיתי אותו לראשונה ב-10 בנובמבר 1970 על בימת אואזיס ברמת גן. אני זוכר את התאריך כי זה היה יום למחרת החתונה שלי. באיחור של שלוש שנים התלקחה כאן היסטריית "שיער" וצביקה פיק עשה את קלוד. הוא היה אז איש דק בן 19 שנמתח על פני 191 ס"מ שאמר ברי"ש פולנית "ברגר" (הגיבור השני של המחזה), שגילם משהו זר, בלתי נתפס, כמעט בוגדני. לשרוף צווי גיוס? סקס וסמים? מרד נעורים? גם לאחר שירדה ההצגה פיק נשאר בעיניי קלוד. כל הקיום שלו נראה לי אוורירי, תלוש, נידף.
שיער נבואי, הבעה סגפנית, התנהלות הדוניסטית. ישו או רספוטין? מאז אותו ערב באואזיס פירשתי אותו כאישיות מהורהרת ודקדנטית. איש שנע בין העגמומיות של "מת אב ומת אלול" ובין הגרנדיוזיות של "דיווה". נשמה אירופית שמחפשת מחבר. שמוכנה להסגיר אינטימיות כדי להישאר רלוונטית. שהניעה קריירה באוויר סמיך מרשעות.
ואלה לא היו רק הבדיחות. גם אושיות כאריק איינשטיין לא ידעו איך לאכול את הפרא הפולני מהדיסקוטקים של רמלה. והוא, לפחות בתקופתו המוקדמת, כל כך רצה להשתייך. לכתוב לאריק, להטיל קיסם למדורה הקאנונית של הזמר הישראלי. מכורח הנסיבות נאלץ להדליק את האש שלו בקומזיץ אחר. לאחר "שיער" באו "שני תפוחים", "אני הולך לאן שאן", "אין מדינה לאהבה", המוזיקה לסרט "שלאגר" ועוד.
ואחר כך היו עשר השנים הרעות שבהן כמעט כלום לא עבד לו. המלצריות לא כרכרו סביבו, ובהופעות לא נכחו מספיק אנשים, ואת הבאלאנס שלפני נאלץ לעשות בעצמו ובלי שאיש יראה. אבל ב-1998 לקחה "דיווה" את האירוויזיון ואת צביקה אל הפיק. השיר היה ללהיט עולמי, נבחר לצד "ווטרלו" של אבבא לאחד מעשרת שירי האירוויזיון הטובים בכל הזמנים. אחר כך כיכב פיק בתוכנית המציאות "המאסטרו" ובמשך חמש עונות היה שופט ב"כוכב נולד".
האם בגילו הלא צעיר עדיין רואים פסגות? ואולי בנקודת הזמן הזאת עצם ההתרחקות מהמחוזות הפאתטיים כבר נחשבת להישג? צביקה פיק, כך התרשמתי, לא מנסה לתחזק קריירה אלא להריץ קריירה. עדיין. לעשות כל בוקר טסט חדש לכישרון. וזה מה שאולי בונה אותו יותר כלוליין מאשר כמאסטרו.
הנריק פיק נולד בוורוצלב שבפולין. הוא זוכר הרבה אהבה. "זה ברור, במשפחה פולנית אוהבים את הילדים". אביו בוריס היה איש עסקים, אמו פאולינה הייתה בת למשפחת מוזיקאים. סבו של פיק ניהל קונסרבטוריון, דודו היה פרופסור למוזיקה. בגיל חמש אובחן כישרונו, והוא התחיל ללמוד מוזיקה קלאסית. "לא זוכר אם שמחתי. בטוח שאהבתי יותר להשתולל עם ילדים ומלחמות בכדורי שלג".
ייתכן שהדחף המוזיקלי התגבש בכלל מחוץ לקונסרבטוריון. בקצה הרחוב שבו נולד הייתה כנסייה. לפעמים, בדרכו לבית הספר, היה תוחב פנימה את ראשו. "שמעתי ילדי מקהלה עם קולות זכים כשהעוגב עוטף אותם, מקיף אותם בחגיגיות כזאת". הם לבשו גלימות מלמלה או קטיפה ונר - או מאוד יפים, "מלוקקים כאלה, ממש כמו מלאכים, והם שרו באמונה כזאת". למזמורים, אין ספק, יהיה חלק בתפיסה המוזיקלית שלו. "אני מאמין ששיר זה שיר, שבית זה בית, שפזמון זה פזמון, ונגינה זאת נגינה, והתחלה היא התחלה, וסוף זה סוף. פשוט כמו ששיר צריך להיות".
אבל באזור שבו גר בוורוצלב היו גם הרבה קרקסים. לעתים קרובות מצא את עצמו מתחת לכיפת האוהל הרם. מוקסם מהווירטואוזיות על הטרפזים ומססגוניות המדים. הבגדים הם שהמחישו את השוני בין שם לכאן כשעלה בגיל תשע.
"שמתי לב שאני לבוש אחרת מהצברים". כשבהונות הילדים בקריות בצבצו מהסנדלים, הוא התייצב בנעליים שרוכות ומצוחצחות. תמיד בחולצות לבנות, תמיד במכנסיים מגוהצים עם פס, תמיד בבלורית מעוצבת שנשטפה בבירה שחורה. ברור לגמרי שפדנטיות הבית ואופנת הטרפזים בקרקס בנו את המראה הגרנדיוזי בהופעות.
איך זה בדיוק השפיע?
"מגיל קטן, עוד כשניגנתי בלהקות רוק, הבנתי שכאשר אתה עולה לבמה אתה צריך להתלבש. אני לא מחזיק משלום חנוך שמגיע להופעה עם איזה ג'ינס ו' יאללה, חבר'ה'. אם אתה זמר - תתלבש. תן את ההופעה. אני אישית מאוד אוהב להתלבש".
ספר לי על זה...
"המעבר בין הבית לבמה מאוד קיצוני. בבית אתה כמו כל אדם. רואה טלוויזיה, קורא עיתונים, ואז מגיעה השעה של ההופעה, ואתה צריך לבוא כמו שחקן שהולך לתאטרון, אתה יודע שמחכה לך קהל, מאות, אלפי אנשים, אתה בא לתת את השואו של החיים שלך, כל מה שיש לך אתה נותן על הבמה, והלבוש הוא כלי עזר מאוד גדול להיכנס לדמות".
איך אתה נכנס לדמות? איך אתה מתכונן?
"כשמתקרבת שעת היציאה, אני עולה לחדר של הבגדים, בוחר את החולצה שהכי עושה לי את זה, את המכנסיים, הנעליים, הצמיד, הטבעת, אתה מסתכל בראי, אתה רואה שהשתנית, שאתה צביקה שהולך לשיר עוד מעט. אתה מגיע, הולך לחדר ההלבשה, פוגש את הנגנים, את הזמרות, את הרקדניות, שומע את הקהל מאחורי המסך, ואז אתה עולה כמו גדול לבמה".
הלבוש הוא דרך לכבד את הקהל?
"ברור. אני רוצה שיראו שהתלבשתי יפה, שאני מופיע יפה, שאני שר טוב, שהנגנים שלי מנגנים טוב. יש בי איזה רצון לשלמות. מאוד חשוב לי להיות הכי טוב כל הזמן".
יש לו רומן בלתי רגיל עם הקהל. כך הוא מודה. וכל שנה עם קהל חדש. "עם הילדים החדשים, הנוער החדש ששומע את השירים ובא להופעות".
איך אתה מסביר שהצופים בך הם בני רבע מהגיל שלך?
"אין לזה הסבר. לו היה הסבר יכלו לייצר כוכבים בפס ייצור. אבל אתה לא יודע למה מישהו אוהבים אותו. למה מישהו נכנס לחדר וכולם מהופנטים ואצל אחרים לא קורה כלום".
ואצלך זה קורה.
"ההופעה האחרונה שאמא שלי ראתה הייתה בלהבות חביבה והיא אמרה לי:'כשאתה עולה, אנשים מאבדים את השליטה'".
בין האהבה של הקהל לאהבת אישה, במה היית בוחר?
"מה הייתי בוחר? שאלה טובה. חושב שלא הייתי בוחר".
כאן הוא רוצה לגלות לי סוד. בתקופות הלא טובות חשב שהוא נקי מחיידק הבמה, מווירוס אהבת הקהל. אמר לעצמו שהוא אמנם מופיע אך לא שבוי בקסם. עושה את העבודה והולך הביתה. "אבל זה לא נכון. כשאתה מתחיל שיר ואתה רואה אנשים מתחבקים, מדליקים נרות, זה הלם גדול. אני מרגיש חסר ישע לחלוטין, נסחף בתוך זה".
גילויי הערצה מביכים אותך?
"אנשים מבקשים ללחוץ לך יד, מסתכלים בעיניים, מנשקים אותך כמו את הבבא סאלי. אבל מגיל קטן החלטתי לא להיות נבוך או מובך אלא להסתכל חזרה בעיניים".
אין לו הסבר לכך שהמוני אנשים אוהבים את מה שהוא עושה. "תחשוב שאני בא לרוסיה ואנשים קוראים לי 'מאסטרו'". ונורא כיף עם זה. כיף בימים טובים וגם בימים טובים פחות שבהם בא לשכב עד אחרי הצהריים. זה גורם לו לזנק בשש בבוקר, לקרוא את כל העיתונים, לעבור על מיילים, לעבוד בשבת ולנגן ולקנות עוד סינטיסייזר ועוד בגד לרקדניות ולהריץ עוד מופע "כי זה הדלק. אהבת הקהל היא שמניעה אותי מא' עד ת'". האם זאת תלות מוחלטת בקהל? פיק מאמין בחושים החדים של מי שבא לשמוע אותו. "אתה יכול לבלף תקשורת, לקחת יחצ"ן ממולח שיעשה סביבך רעש. אבל על הבמה זה אתה והם. או שהם אוהבים אותך או שהם לא אוהבים אותך. לא יעזור לך כלום. אתה עומד שם עם מאות אורות עליך, אתה שר ואז מתחיל הקסם".
המשך הראיון מופיע במוסף סופשבוע שיוצא היום
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם