היינו כאן: REM מסכמים שלושה עשורים באלבום אוסף
האוסף החדש של REM הוא טוב ומאפשר להנות מהתקופות השונות והמוצלחות של הלהקה, אבל לוקה בהעדר צורם של כמה שירים חשובים ובעיקר מוכיח ש-REM היא לא להקה של אוספים, אלא להקה של אלבומים
גם אם היו REM היו מוציאים אוסף משולש שכולל את כל הסינגלים מכל התקופות, עדיין קשה היה לראות באוסף רטרוספקטיבה שמכבדת לחלוטין את כל צפונות ורזי הלהקה, שכמעט כל אלבום שלה כולל שיר או שניים שגילו לעולם צד חדש ומקורי של ההרכב, אך כמעט אף פעם לא יצאו כסינגלים בשל חוסר היותם מסחריים מספיק.
דווקא אותם שירים חבויים מרדיו הם הפנינים הייחודיות שעושות את REM למה שהיא - חסרת פשרות אמנותיות, בעלת אמירה חזקה, עם תיאבון גדול ליצור את שיר הפופ-רוק המושלם במסגרת האופי המוזיקלי המייחד אותה: הגיטרה הארפג'ואית נטולת המניירות של פיטר באק, הבס הדומיננטי בעל הנוכחות הסיקסטיזית של מייק מילס והקול השבור והמלוכלך ביופיו של מייקל סטייפ.
כל השירים שמרכיבים את האוסף החדש נבחרו על פי מידת ההצלחה שלהם. חלקו הראשון של האלבום מתחיל בשירים שגילו לעולם את הלהקה והושמעו רבות בתחנות רדיו אוניברסיטאיות ברחבי ארה"ב, מה שהעניק להם את התואר "רוק מכללות"; ממשיך דרך שנות השמונים שאופיינו בסאונד פשוט, ישיר, לא מתחכם ונטול סינטיסייזרים במנותק מהסצינה השלטת; ומסתיים בהשתלטות על MTV בתחילת שנות התשעים ושיא ההצלחה בדמות "Losing My Religion", השיר שבאק הגדיר כנקודת המפנה הכי חשובה של הלהקה על אף שנכתב ברבע שעה.
החלק השני נפתח עם ארבעה שירים מהאלבום "Automatic for the People", שנחשב לאחד האלבומים הגדולים של שנות התשעים וממשיך בניינטיז עם לקט לא מייצג של שירים מהתקופה המעניינת יותר של ההרכב. נכללו בו גם כמה דגימות מינימליות מתחילת שנות האלפיים (המתוקות מדי). האוסף מסתיים בשלושה שירים חדשים, שניים מהם נכתבו לאלבום האחרון והמצויין "Collapse Into Now" ואחד הוקלט במיוחד לאוסף והוא גם הסינגל שמלווה את צאתו.
הבעיה הגדולה של האוסף היא דווקא זו שמעידה רבות על איכות הלהקה. הסדר הכרונולוגי של השירים שומר על חלוקה ברורה לתקופות באופן שמאפשר להנות מכל סגנון בנפרד, הזנחת רוב הסינגלים וההתעלמות מתקופת הפופ המסכנה של תחילת שנות האלפיים מבורכת וכמעט כל השירים באוסף טובים עד מצויינים. אבל כמה שירים שהוכיחו פעם אחר פעם שהרוק האמריקאי עוד לא מת, שירים מהותיים, מגדירי תקופות, המנוני REM, כל-כך צורמים בחסרונם, שעל אף כל היופי הזה נותרת תחושת החמצה חמצמצה.
לא מובן למשל, איך הכניסו חברי הלהקה, שערכו את האוסף בעצמם, את "Shiny Happy People" האידיוטי לאחר שהודו שזהו השיר הגרוע שכתבו אי פעם, במקום "Radio Song" המצויין מאותו אלבום. לא ברור איך לא פחות מארבעה שירים מ"Automatic" נכנסו לאלבום, אבל "Drive", אחד השירים היפים ביותר של הלהקה ואחד מהמנוני דור ה-X, נשאר בחוץ. "New Adventures In Hi Fi" היה ונותר התקליט הלא מוערך מספיק של הלהקה כשבמקום "Leave" המשוגע שמרגיש כמו ורטיגו בזמן צניחה חופשית, במקום "How The West Was Won", או "E-bow The Letter" המטלטל עם פי ג'יי הארווי, נבחרו ממנו שני שירים יפים שלא מייצגים את גאונותו.
החסרונות ממשיכים עם שיר אחד בלבד מהאלבום "Up" תוך התעלמות מ"Lotus", שני שירים מ"Accelerate" ללא שיר הנושא החייתי של האלבום שהחזיר את הלהקה לדציבלים הנכונים לאחר תקופה פושרת, ויהיה מי שיחסרו לו שירים אחרים ובצדק. REM היא לא להקה להכיר דרך אוסף, REM היא להקה של אלבומים.
אחת מהתכונות המוערכות ביותר של REM היא הגישה השונה שלהם לעבודה על כל אלבום, מתוך כוונה ליצור משהו חדש, קוהרנטי ומתאגר ככל האפשר בגבולות הפופ המוכרים של הלהקה. בין אם מדובר בפריטה מסוימת או באפקט דומיננטי, בקצב או בסאונד, בפופ של "Green" לעומת הלואו-פיי של "Up", במלנכוליה של "Automatic" לעומת הרוק הפיקנטי של "Monster", לכל אלבום של REM יש אווירה חזקה ומלכדת שמבדילה אותו מאלבומים אחרים ומעניקה לו חיים משל עצמו.
עם פילוסופיה אופיינית, חתירה לשלמות וסקרנות לגלות עולמות חדשים, REM הייתה להקה נדירה שהצליחה לשמור על אמינות כובשת ויושרה אומנותית ועדיין להכניס כל סינגל לכל פלייליסט. אותם שירים מוכרים עוד יושמעו רבות, אבל מי שמעוניין להכיר באמת את הלהקה שהוכתרה פעם כ"להקה שהצילה את המוזיקה האמריקאית", כדאי לו לוותר על האוסף ולגשת למקורות, להתרשם מעזבונה המפואר, להסחף באלבומים המשובחים של הלהקה שתזכר לעד כזאבה בעור של כבש, ענקית הפופ האלטרנטיבי שידעה איך להשאר תמיד במיינסטרים בלי להתפשר על קמצוץ של איכות.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם