פיט פן: ראיון אישי במיוחד עם בראד פיט
בראד פיט לא נראה בן 47, לא מתראיין כמו מגה-כוכב ולא מתנהג כמו מי שאוכל בערב חביתה עם האישה הסקסית ביותר על פני הפלנטה. ראיון אישי במיוחד עם האיש שהכניס השבוע מיליונים לדיכאון כשהכריז: בעוד שלוש שנים אני פורש ממשחק
"נזקקתי ל-18 תפרים , עדיין אפשר לראות את הנזק", אומר לי פיט ונשען קדימה, בעוד אצבעו מרפרפת על צלקת בהירה מעל עינו הימנית, זכר לתקרית ההיא, מלפני שנים. "עדיין, הוצאתי את הבחור מהמשחק, שנייה אחרי שהכדור פגע לי בפנים. ואז הלכתי שיעשו לי את התפרים". זה פיט טיפוסי: אפילו כשהדברים משתבשים, עדיין הולך לו טוב.
השבוע רעד כדור הארץ, כשפיט הודיע, בראיון לגרסה האוסטרלית של תוכנית הטלוויזיה "60 דקות", שבכוונתו לפרוש ממשחק בעוד שלוש שנים ולהתרכז בהפקה ובפיתוח תסריטים, שמהם הוא נהנה יותר. "לכולנו יש חיי מדף מוגבלים, ויומי שלי מגיע - אף שיש עוד כמה דברים שהייתי רוצה לעשות", הוא אומר. "אני ממש מצפה לגלם דמות של זקן קולני וגס רוח יום אחד, זה בטוח".
הוא גדל במיזורי. "מיזורי שלי הייתה בסגנון מארק טווין: ימים עצלים, המון כיף, אבל לא כל כך חזקה מבחינת מידע", הוא אומר. "כל מה שהיה לנו זה מצעד 40 הגדולים ברדיו". עכשיו הוא כבר הרבה יותר מעודכן, מגלה עניין רב בארכיטקטורה ומעמיק את ידיעותיו בקולנוע של שנות השבעים.
רזומה הסרטים שלו זרוע בבחירות מעניינות, מ"שבעה חטאים" ו"מועדון קרב", ועד "ההתנקשות בג'סי ג'יימס על ידי רוברט פורד הפחדן". אפילו גירושיו המאוד פומביים מכוכבת "חברים" לשעבר, ג'ניפר אניסטון, בשנת 2005, שאותה
אנחנו נפגשים במלון של אתר נופש מקסיקני. שניים מצאצאיו משתכשכים בבריכה, ופיט מצליח לעשות את הבלתי אפשרי: להיראות טוב בחליפת פשתן לבנה. שיערו הארוך, שצימח לטובת צילומי סרט הזומבים הפוסטאפוקליפטי World War Z, משוך לאחור, פניו מכוסים זיפים. הוא מאוד גלוי לב, מהורהר לעתים, לפעמים מכונס בתוך עצמו ולפעמים ביישן בצורה מעוררת חיבה.
"הסרט האהוב עלי?", הוא מסמיק, "זה חייב להיות 'מר וגברת סמית'" - הסרט שעל סט הצילומים שלו התאהב בג'ולי. קל לחבב אותו. הוא שופע לבביות, וכשהראיון מתקרב לקצו אני כמעט מצפה להזמנה לארוחת ערב עם אנג' והילדים.
השיחה עוברת לבייסבול הודות לסרט האחרון של הכוכב בן ה-47, על פי רב המכר של מייקל לואיס מ- Moneyball: The Art of Winning an Unfair Game 2003. הספר מתאר את סיפור ההצלחה של קבוצת הבייסבול של האוקלנד אתלטיקס, שהשוו את שיא 20 הניצחונות הרצופים בעונת 2002, אף שלקבוצה שלהם היה תקציב קטן בהרבה מזה של הקבוצות המתחרות.
כמו שאפשר לצפות מפיט, "מאניבול" הוא בחירה מוזרה, מבוססת על ספר לא בדיוני, בלי נרטיב ברור לבנות עליו סרט. "אבל פיתחתי אליו אובססיה", הוא אומר, "אליו ולדרך שבה הוא הראה את הבחורים האלה מעלים שאלות ויוצאים נגד המערכת".
פיט מגלם את דמותו של בילי בין, שחקן בליגת העל שהפך למנג'ר וגייס קבוצה של לא יוצלחים בעזרת סייברמטריקה, גישה מתמטית שמנתחת סטטיסטיקות שקודם לכן לא נרשמו או התעלמו מהן. השיטה שלו אתגרה את המבנה של הנהלת הקבוצות, והיוותה השראה למחלוקת לא קטנה בזמנו.
היום, מנהלים בכירים בכל ענף ספורט כמעט - כמו גם בתחומים אחרים - מיישמים את הטכניקות האלה כדי להעריך את אנשיהם. "לאנשים האלה היו משכורות בשווי 40 מיליון דולר, והם התמודדו נגד היאנקיז, שלהם היו משכורות של 240 מיליון ועוד 100 מיליון ברזרבות. אין מצב, הם היו מקבלים שחקן חזק ואחרים היו קונים אותו. אבל תראה מה הם עשו במשך העונה. במונחים של כדורגל, זה כאילו שקבוצה קטנה תתמודד ואפילו כמעט תצליח להפיל את מנצ'סטר יונייטד או ריאל מדריד, ענקים מוחלטים עם חשבון הוצאות ענק. בילי בין מבין שבייסבול הוא משחק לא הוגן".
אי הצדק מדבר אל פיט. הוא נולד בשווני, אוקלהומה, וגדל עם אחיו דאג ואחותו ג'ולי בספרינגפילד, מיזורי. אמו ג'יין הייתה יועצת בית ספר תיכון, ואביו ביל ניהל חברות הובלות. פיט מרד בסופו של דבר בחינוך הדתי הקשוח שקיבל. "גדלתי עם רקע נוצרי חזק, והיו לי בעיות עם זה", הוא מאשר. "היו לי המון שאלות, לקח הרבה זמן עד שהגעתי למקום שבו ממש הטלתי ספק בדבר שעליו חיי התבססו כל כך הרבה זמן.
"רק בגיל 20 באמת התחלתי להיפרד מזה - הרעיונות כבר לא נראו הגיוניים. אני זוכר את הרגע המפחיד הזה כשפתאום לא היה לי במה לתלות את הקיום שלי, במה להתנחם, ועדיין הייתי צריך לצאת מול זה, לצאת נגד המערכת שכבר לא נראתה הגיונית. מאז המשפחה מקבלת אותי כמו שאני, אבל הם מתפללים בשבילי, כי אני הולך להישרף לנצח באש הזאת".
ואיך ההורים שלו הגיבו כשהוא נשר מהקולג'? "הם גילו את זה רק הרבה אחר כך, אבל אני כבר גמרתי עם זה. למדתי לתואר בעיתונאות, שממנו נהניתי, אבל לא הייתי מוכן. תמיד אהבתי קולנוע והצטערתי על כך שלא הייתה שם שום הזדמנות בשבילי. לא גדלתי בפופיק של ארצות הברית, אבל אז עלה בדעתי שאני יכול לנסוע לשם. אז העמסתי את הדטסון החבוטה והישנה שלי, והפכתי לקלישאה.
"תוך שבוע כבר קיבלתי עבודה כניצב. מאז אותה תקופה, במיוחד מאז שהייתי כבן 20, הייתי תמיד בעד סיפור האנדרדוג, מישהו שיוצא נגד המערכת ומאתגר אותה. זאת אחת הסיבות לכך שרציתי לעשות את'מאניבול'. בילי בין חש מידה רבה של אי צדק, וזה הניע אותו קדימה".
גם הקהל, כך נדמה, מזדהה עם סיפורו של בין. "מאניבול" (שעלה אתמול למסכי הקולנוע בישראל) העשיר את הקופות ביותר מ-70 מיליון דולר באמריקה, ואם יגיע למספרים דומים מעבר לים, האולפן יהיה יותר ממרוצה, אחרי שהשקיע בסרט 50 מיליון דולר. הסרט זכה גם לאהדת המבקרים: הבמאי, בנט מילר, הביא לפרויקט מגע של יוצר דוקומנטרי עם לב גדול. התסריט המצוין הוא של ארון סורקין וסטיב זאיליאן, ויש בסרט צוות מרהיב של שחקנים מגוונים, בהם זוכה האוסקר פיליפ סימור הופמן, כריס פראט מ-"OC" והופעת בכורה בתפקיד רציני של השחקן הקומי ג'ונה היל.
הסרט הוא מעין ניצחון עבור פיט, ששמר את הפרויקט על אש קטנה אפילו כשהאולפנים ביטלו אותו בגלגול הראשון שלו, תחת ידיו של הבמאי סטיבן סודרברג, כמה ימים לפני שהצילומים היו אמורים להתחיל. ועם כל זה, פיט אפילו לא אוהב בייסבול. "זה כמו דת", הוא מחייך, "ואני מנסה להימנע מכל הדברים שקשורים לדת". בתור ילד, אחרי תקרית 18 התפרים שלו, הוא נמנע לגמרי מבייסבול, אבל עכשיו הוא מוצא את עצמו נמשך אליו, מבחינה מקצועית אבל גם אישית. "הבנים שלי אוהבים ספורט", הוא אומר על שני בניו הגדולים מדוקס ופקס, "ואני צריך להתמסר איתם בבייסבול. לגדול שלי יש מסירה חזקה - שלי די זבל".
הוא מאוד גאה בחינוך שסגנון החיים שלו מאפשר לילדיו, סגנון שחושף אותם לתרבויות רבות מגיל צעיר. "הייתי מאוד אוהב חיים כאלה בתור ילד", הוא אומר, והוא מרגיש שמשפחתו יכולה לחיות בשלווה למרות ההפרעות המזדמנות של התקשורת. בבית יש כמה תחנות טלוויזיה שאסורות לצפייה, ומסנני אינטרנט דואגים שידיעות הכוללות את שמות ההורים לא יגיעו לעיני הילדים.
"גם יש בי יותר תשוקה עכשיו, כשאני אבא", הוא מוסיף. "זה גרם לי להתמקד בסוג העבודה שאני רוצה לעשות. אני חושב על הסרטים שהשפיעו עלי כשהייתי צעיר, איך הם נשארו איתי מאז". הוא מזכיר את "קן הקוקייה" של מילוש פורמן, את "אפוקליפסה עכשיו" של פרנסיס פורד קופולה ואת "כל אנשי הנשיא" של אלן ג'יי פאקולה. "עכשיו אני רוצה לעשות סרטים שהילדים יוכלו לראות ושיישארו איתם. אני רוצה לעשות סרטים שהם יהיו גאים בהם".
במובן הזה הוא יכול להירגע: לא משנה מה הילדים שלו חושבים על הופעותיו, הם לא יכולים לפקפק באינטגריטי שלו. התפוקה שלו בשנות התשעים כללה כמה סרטים בלתי נשכחים - "נהר זורם ביניהם", "ראיון עם הערפד", "רוחות של תשוקה", ו"סליפרס", רשימה חלקית''. "אני חושב שהבחירות שלי היו נבונות", הוא אומר.
בעשור האחרון, למעט אולי "מר וגברת סמית'", הבחירות של פיט היו אפילו יותר חכמות, גם אם לא תמיד הוכיחו את עצמן מבחינה מסחרית: "בבל" של אלחנדרו גונזלס אנריטו, "לקרוא ולשרוף" של האחים כהן, "הסיפור המופלא של בנג'מין באטן" של דיוויד פינצ'ר, "ממזרים חסרי מנוח" של קוונטין טרנטינו, וחביב פסטיבל קאן - "עץ החיים" של טרנס מאליק. לא מזמן הוא הוחתם, יחד עם מייקל פסבינדר, לפרויקט החדש של סטיב מקווין, "Twelve Years a Slave". "אני פחות מוטרד מהשאלה אם הסרטים שאני עושה יהיו רווחיים", הוא אומר, "אני רק רוצה שיאריכו ימים".
תהא אשר תהא שארית תרומתו לקולנוע, אנחנו יכולים להיות בטוחים שגם הבחירות הבאות שלו יהיו מסקרנות. מאז אותו יום על מגרש הבייסבול, כשהכדור הטס הפיל אותו לקרקע, פיט תמיד מפתיע מצד שמאל.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם