כולם פחדנים: אלדד זיו חושב שהתרבות בארץ מחורבנת
אלדד זיו חוזר לעסוק באמנות ובתרבות בעונות החדשות של "דיוקן" ו"הכל תרבות" בידיעה ברורה שאין לנו פה לא תרבות ולא אמנות, וגם לא טלוויזיה. ראיון
>> גם אתם חושבים שיש לנו חרא תרבות? הגיבו בפייסבוק
"נו, כן. קשה לעקוב. מה אני אעשה, הבעיה היא שהכל מעניין אותי. אני חושב מהר יותר ממה שאני יכול לעשות. יש לי רעיונות ל-20 השנה הקרובות. אני קם בבוקר ואומר לעצמי: 'יש לי יותר ממה שתכננתי או שקיוויתי, אבל מגיע לי יותר'". ותוך כדי שהדברים נאמרים הוא שולף מתוך מדף עמוס אוסף פרטי שהוא מטפח מאז שנת 1980, עוד מחברת מלאה בעבודות מעשה ידיו. אז, כמהגר ניו יורקי, חלם פשוט להיות צייר.
מה אתה עושה היום בחיים?
"קם בבוקר. קצת כותב, קצת מצייר, קצת יושב על התסריט שלי, הולך ליום צילומים או לחזרות, אתה יודע, כרגיל".
היום (חמישי) עולה בערוץ הראשון העונה השלישית של התוכנית "דיוקן" שבהגשתו, ומחר תעלה בחינוכית 23 עונה נוספת של "הכל תרבות", שהוא מנחה יחד עם המוזיקאית טל גורדון. הנה סטטוס נוסף שבו הוא אוחז: שכיר של רשות השידור. במקביל, זיו שוקד על חזרות לקראת הפקה חדשה שתעלה בתמונע, "חופרים"; משתתף בתערוכה "הנמרודים החדשים" שמוצגת כעת בבית האמנים בירושלים; ומתייסר בכתיבת תסריט, שבינתיים מותר רק לגלות לגביו שהוא מתחיל במזוודה מלאה בדולרים ונגמר במנהרות מתחת לרמלה.
במשך השנים הספיק לביים ולכתוב לתיאטרון החאן, הבימה, בית ליסין, תיאטרון חיפה והקאמרי, שם הוא משתף פעולה עם חברו יהונתן גפן. במקביל פיתח קריירה טלוויזיונית כעורך וכמגיש תוכניות תרבות, ככתב ל"מסכים" ביס ואפילו כשופט בריאליטי "גריז" של הזכיינית רשת. "אני
התוכנית "דיוקן", גרסה ישראלית לפורמט הבריטי "Portraits Star" של הבי.בי.סי, מפגישה את זיו עם אישיות מוכרת, בה בעת ששלושה אמנים מציירים אותה. לאחר שבועיים נחשפים שלושת הדיוקנאות בפני האיש, והדיוקן שהוא הכי מתחבר אליו נשאר אצלו בבית. בעונה החדשה ישתתפו בין השאר שרית חדד, אתגר קרת, נתן זך, מוחמד בכרי ויוסי שריד.
איך אתה מסתדר בנישה של ערוץ 1 והחינוכית? לא קטן מדי?
"מה אני אעשה? לא רצו את התוכנית בשום מקום אחר. הייתי מת אם היא היתה בערוץ מרכזי, אבל לא רוצים. תראה, הטלוויזיה שלנו איומה. רק אקטואליה מהבוקר עד הלילה, ובין לבין סוכריות גומי למוח. שלא יהיה לך ספק, 'דיוקן' היא תוכנית מצוינת, מושקעת, מצולמת ב-HD, כל פרק הוא שלושה ימי צילום מלאים, צריך להסיר את הכובע בפני מקבלי ההחלטות שם. אבל אני אומר לך: אם היא היתה בערוץ 2 היא היתה מקבלת יופי של רייטינג. אם היו נותנים לי לנהל מחלקת דרמה בטלוויזיה הייתי עושה תיאטרון מצולם".
זה נשמע נורא.
"נכון, אבל כשחושבים על זה, למה לא בעצם? הטכנולוגיה היום מאפשרת את זה. לכולם יש פלזמות ענקיות בבית, מסך רחב, HD, אני עושה לך הפקה מצולמת לייב טו טייפ, שש מצלמות, בובה. אבל אף אחד לא יעז לעשות את זה. כי אין קהל בשביל זה. כשילדים מתמכרים לסוכריות גומי, שלא יתפלאו שיש להם חורים בשיניים. גם בתיאטרון יש לי המון רעיונות לטווח ארוך, אבל המציאות הנוכחית, המסחרית, לא ממש מאפשרת. המנהלים לא יכולים להרשות לעצמם פרויקטים שעובדים עליהם חודשים. אז אני יכול לעשות שוליים, אבל מדי פעם צריך לעשות פסטיגל כדי לקנות אוטו".
אבל אתה לא עושה שוליים כבר שנים.
"אני מודה שהתעייפתי גם מכל הניסויים בקהל. אני חושב שאפשר לעשות תיאטרון חתרני בתוך המסגרת התיאטרונית המוכרת, הקונבנציונלית. החתרנות הזאת לא שווה כלום כשאתה לא קומוניקטיבי. אני רוצה להיות מנהל תיאטרון. רציתי לנהל באנסמבל הרצליה אחרי שהעיפו את אופירה הניג אבל פחדו לתת לי".
"אנחנו מדינה של גמדים", הוא ממשיך בדיבור הטורבו שלו. "אצלי בראש יש לנו אמנים ענקיים, בסדר גודל עולמי. אבל אז אתה אומר: ואללה, יש לנו חרא של קולנוע, חרא של אמנות, חרא של תיאטרון, חרא של טלוויזיה. נכון, יש יצירות טובות, אבל בסך הכל אין לנו מסורת כזאת כמו באיטליה, נגיד. אני יכול ללכת שם למוזיאון וזה יספיק לי. פה אנחנו עסוקים בעצמנו כל הזמן. כל יום יש דבר אחר לצעוק עליו בטלוויזיה: שליט שליט שליט! מרגול מרגול מרגול! קצב קצב קצב! איראן איראן איראן! אז יש זמן לדבר על רנסנס?".
אתה ממש כועס.
"כן, כי יכול להיות פה טוב הרבה יותר. אני, נגיד, רק בגיל 30, בניו יורק, גיליתי מה זה אמנות. פה בארץ הייתי מנקה נשק, עם גריז על הידיים. בארץ של שנות השמונים היתה דלות מדהימה. תל אביב הסריחה מהגופות של סברה ושתילה. לכן הרגשתי נוח בניו יורק, הייתי סוג של גולה פוליטי. שם שאלתי את השאלות הגדולות על הציונות, היה לי קשה עם מה שהלך פה בארץ. גם היום".
יש לך הרבה מקום להגיד את זה: אתה עושה טלוויזיה, אמנות, תיאטרון.
"אני לא מתעסק ב'מה לא מוצא חן בעיניי', כי זה לא מקדם לשום מקום. בכלל, אין אצלנו באמת אמנים פוליטיים. טחנו לנו באוזניים בקיץ, כל האמני-מחאה האלה. כולם פחדנים! אייל גולן וכל הזמרים האלה שהולכים לאוהלים, לגלעד שליט, כי זה הקונצנזוס. אבל לא תשמע אף אחד הולך נגד הזרם. טרטקובר הוא אמן פוליטי, דוד ריב - פוליטי. לא כל היענו-פוליטיים שעושים פוליטיקה לייט להמונים. גם בתיאטרון זה ככה. חוץ מחנוך לוין, שהיה באמת גבר".
ואתה?
"כשאני עושה תיאטרון עם יהונתן (גפן), ודאי שזה פוליטי. אבל אתה תלוי במסגרת. אם אני ארצה לכתוב ולהציג בדיוק מה אני חושב, מישהו ייתן לי? המנהלים רוצים למכור כרטיסים. 'ג'וני הלך' שלי ושל יהונתן היתה חוויה משמעותית בהקשר הזה. היו שם שני אחים, חי ומת. אחד רצה לחיות ולהשתכר והשני לא רצה את הפסטיבל הזה סביב מותו. אבל ההורים התעקשו להישאר בפולחן אבל. היתה אמירה ביקורתית, בוטה, שהקאמרי הציג באומץ, אבל הקהל לא רצה לראות את זה. גם אני, אגב, לא רואה תיאטרון. אין שם דברים שמעניינים אותי. הכל מסחרי".
לא חתמת על העצומה של אנשי התיאטרון שמסרבים להופיע בשטחים.
"לא. כי אני לא יכול להיות שייך לקליקות, לקבוצות כאלה. קשה לי לקחת חלק בעליהום. רציתי לנסוע ולראות על מה מדובר לפני כל החתימות האלה, ועכשיו אני יכול להגיד לך שמדובר בטעויות היסטוריות, ושהשאלה אם תגיע לשם הצגה או לא הופכת להיות לא רלוונטית".
נסעת עכשיו לקדומים, עם "דיוקן".
"כן. רציתי לראות מה זה. עד שאתה לא רואה, אתה לא מבין כלום. נסענו לפגוש את דניאלה וייס (מראשי גוש אמונים) והיא אומרת לי: 'הכל על הכיפאק'. איזה על הכיפאק ואיזה נעליים. כמה אלימות יוצאת משם. לא כולם כמובן, אבל זה מחלחל פנימה, עד לפה. ה'תג מחיר' הזה גרוע יותר מכל פצצת אטום איראנית. כשנסעתי לשם הבנתי כמה המצב חמור. כמה כסף נשפך על כבישים, על תשתיות, ולמה? לכן לילדים שלי אין דירה. אני פשוט לא מבין את האנשים שיושבים ומחליטים להזרים כסף למקומות האלה ולהמשיך ליישב שם אנשים.
"העם שבחר את האנשים האלה, זה אותו העם שאוכל סוכריות גומי, שיהיה ברור. את נתניהו אני קורא כבמאי, כמומחה לשפת גוף. אני מזהה אצלו בשנייה את המניפולציה. הוא מאכיל אותנו לוקשים, אבל העם לא יכול להגיד לעצמו שהוא טעה כשבחר בו. מה קרה לך, סרקוזי ואובמה רואים בדיוק מי הוא ומה הוא. בכלל, העולם הנאור ידע להיפטר משני דברים - מלחמות וציניות. ואצלנו יש משניהם בשפע".
אז מה עושים?
"אני לא יודע מה איתך, לי מחכה די.וי.די עם החדש של סקורסזה, שלוש שעות וחצי על ג'ורג' הריסון. מה צריך יותר מזה?".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם