משהו פראי: מה הספר הטוב ביותר שתקראו השנה?
גנב ספרים. מפוצץ ערבי שירה. אולי אסיר פוליטי, אולי מכור להרואין. רוברטו בולניו הוא גאון, ו"בלשי הפרא" הוא הספר הכי טוב שתקראו השנה
בולניו הלך לעולמו בגיל 50, לאחר שנים ארוכות של בריאות רופפת. דיווחים שונים טענו שהוא סבל מהפטיטיס בי, שבה לקה בגלל שימוש במזרקים מזוהמים בתקופה שהיה מכור להרואין. הדיווחים האלה התבססו בין השאר על כך שאחד מסיפוריו הקצרים, "Beach", מתחיל במשפט "הפסקתי עם ההרואין וחזרתי העירה והתחלתי לעבור בקליניקה טיפול במתדון". לא ברור אם באמת היה מכור להרואין (אלמנתו וכמה מחבריו טענו ש"זאת טעות ביוגרפית אבסורדית"), אבל אין ספק שבאורח חייו - חיים של נוודות, בדידות ובוז למוסכמות בורגניות - הוא ענה באורח מושלם על דימוי של יוצר שאינו מחויב למאומה פרט לכתיבתו.
בעשור האחרון לחייו ניפק בולניו ספרים בקצב מסחרר. כשנפטר הותיר אחריו תשעה רומנים, שלושה קובצי סיפורים, מאות שירים, מאמרים ורשימות, ועוד רומן בן אלף עמודים שיצא לאור לאחר מותו ("2666"). תוך שנים מעטות תורגמו כל כתביו והוא הפך לדרלינג המוכתר של עולם הספרות הבינלאומי.
בישראל יצאו עד כה "נוקטורנו בצ'ילה" ו"כוכב רחוק", ועכשיו סוף סוף מגיע הרומן שאחראי לפרסומו הגדול של בולניו, "בלשי הפרא" (כולם בהוצאת עם עובד). "בלשי הפרא", שתרגמו משה רון ואדם רון בלומנטל, הוא ספר מופלא ונדיר כל כך, שקשה להימנע מהתהייה איך הסתדרנו עד עכשיו בלעדיו.
כשתסיימו אותו תקללו את עצמכם על השעות שבזבזתם על הספר התורן של מורקמי, שלא לדבר על "נוילנד". זה רומן ארוך ודחוס שכמעט כל גיבוריו הם משוררים, והנושא המיידי שלו הוא נקודת המפגש בין הכתיבה לחיים, אבל הוא מקיף את כל מה שספרות ראויה יכולה לעסוק בו: הנחמה הכוזבת של הנעורים, הכוח המפתה של האלימות והזעם הקדוש של האמנות.
"בלשי הפרא" מספר את סיפורה של תנועה פואטית בשם ויסרל ריאליזם (ויסרל באנגלית: "מהבטן" - כלומר אינטואיטיבי, ללא מחשבה). הקבוצה פעלה במקסיקו סיטי באמצע שנות השבעים (בולניו היה אחד ממייסדיה של תנועה ספרותית שנקראה אינפרה ריאליזם). הוא מתחקה אחר עלילותיהם של צמד גיבורים - יוליסס לימה, שדמותו מבוססת על חברו הטוב של בולניו, המשורר יליד צ'ילה מריו סנטייגו, וארטורו בלאנו, שדמותו מבוססת, כמובן, על בולניו. השניים מנסים לעלות על עקבותיה של משוררת אוונגרדית בשם סזריאה טינחרו, שפעלה בשנות העשרים עד שהפסיקה לכתוב ונעלמה.
150 העמודים הראשונים של "בלשי הפרא" הם קטעי יומן של משורר בן 17 בשם חואן גרסיה מאדרו המתארים את מפגשיו עם חבריו החדשים ואת ניסיונותיו המיניים הראשונים. כמעט כל המשוררים המופיעים בספר מאופיינים, באופן מודע, על גבול הקלישאה: הם חיים בלילה, צורכים כמויות גדולות של אלכוהול, ממעטים להתרחץ ובעלי ליבידו פעיל במיוחד. כמעט אף פעם איננו מקבלים הצצה למה שכתבו. בלאנו ודה לימה מתפרנסים, כשהם מתפרנסים, מסחר במריחואנה. אחת הנספחות לקבוצה היא זונה בשם לופה, שבורחת מהסרסור שלה, בחור אלים שנוהג למדוד את הזקפה המפוארת שלו מול הסכין שהוא שומר בכיסו.
החלק השני של "בלשי הפרא", שמתפרש על
אף שהוא מבוסס על אנשים ואירועים שהיו במציאות, "בלשי הפרא" אינו אוטוביוגרפיה מלאה. נכון יותר, ארטורו בלאנו הוא גרסה מיתולוגית של בולניו, ובהתאמה, הספר הוא יצירה שמתעדת מציאות שהיא עצמה מדומיינת. כאילו שבולניו ניסה ליצור ממד חדש של מרחב-זמן, שמתקיים בין האמיתי למומצא. כאילו שאין הבדל אונטולוגי בין החיים הממשיים לבין הספרות.
בולניו נולד ב-1953 בצ' ילה ועבר בגיל 15 עם משפחתו למקסיקו סיטי. הוא נשר מבית הספר, עבר בין סדרה של עבודות ובעיקר קרא הרבה. ב-1973 הוא שב לצ'ילה במטרה להצטרף למהפכה הסוציאליסטית של סלבדור איינדה. לרוע מזלו, כמה חודשים לאחר בואו הפיל גנרל אוגוסטו פינושה את השלטון. בולניו נעצר ובילה שמונה ימים בכלא. לפי הגרסה המתוארת בסיפור "Dance Card", שניים מהסוהרים, שלמדו איתו בילדותו, זיהו אותו ושחררו אותו. חבריו המקסיקנים הביעו ספקות לגבי המאסר - ולגבי העובדה שבולניו בכלל היה בצ'ילה ב-1973 - אבל האפיזודה נהפכה לפרק רשמי בביוגרפיה שלו.
כשחזר למקסיקו סיטי היה בולניו מעורב בפעילות פוליטית והיה ממובילי האינפרה ריאליזם, קבוצת משוררים שחבריה נודעו בעיקר בשל הפרובוקציות הספרותיות שלהם: הם היו מסתננים לערבי שירה וצועקים בעל פה את השירים שלהם, "עוקבים" אחרי משוררים ידועים (אוקטביו פאז למשל) וגונבים ספרים כאקט חתרני. ב-1977 היגר בולניו לאירופה. הוא נדד לאורך ספרד וצרפת, עבד כשוטף כלים, קוטף תותים ואוסף אשפה (כמעט לכל אלה יש הדים ב"בלשי הפרא").
רק אחרי גיל 40 החל בולניו לכתוב פרוזה. העורך שלו, חורחה הרלדה, אומר שבולניו "נטש את אורח החיים הביטניקי שלו משום שאחרי לידת בנו ב-1990 החליט שהוא אחראי לעתידה של משפחתו ושיהיה לו קל יותר להרוויח כסף בכתיבת ספרות". עם זאת הוא המשיך לראות את עצמו, קודם כל, כמשורר. "שירה היא די והותר בשבילי", אומר אחד הגיבורים ב"בלשי הפרא", "אם כי במוקדם ובמאוחר אני מחויב לבצע את המעשה הוולגרי של כתיבת סיפורים".
הרומנים והנובלות של בולניו מתכתבים זה עם זה וממשיכים זה את זה. אחד הפרקים ב"בלשי הפרא" - על משוררת שכלואה במשך שבועיים בשירותים של בניין מדעי הרוח באוניברסיטה בזמן טבח שעורך הצבא בסטודנטים המפגינים - התגלגל לנובלה "Amulate". ארטורו בלאנו מופיע גם באחדים מסיפוריו הקצרים. התוצאה היא היכל מראות אינסופי שבו כל דבר משתקף בבבואתו, עמעום מכוון של ההגדרה מהו ספר ומה קיים מחוץ לו.
בהקדמה להוצאה האמריקאית של "בלשי הפרא" כותבת המתרגמת נטשה וימר, שספרות ומאבק פוליטי קשורים קשר הדוק באמריקה הלטינית. גבריאל גרסיה מרקס, גדול סופרי היבשת, היה פעיל שמאל שנאלץ לגלות מקולומביה למקסיקו ותמך במשטר הטרור של פידל קסטרו גם כשהיה ברור שהוא רצח אלפים מבני עמו. מריו ורגס יוסה התחיל בשמאל אבל בשלב מסוים הציג מועמדות לנשיאות פרו מטעם מפלגת ימין. בולניו סלד, כמובן, משניהם. על מרקס אמר שגידל דר של חקיינים שמילאו את שנות השמונים ב"ריאליזם פנטסטי שנכתב בשביל זומבים".
אף על פי ש"בלשי הפרא" הוא גם קינה לדור המשוררים והמהפכנים של נעוריו, בולניו לא היה נאיבי מבחינה פוליטית. פעם הודה שהוא וחבריו נלחמו "עבור אידיאלים שהיו מתים כבר 50 שנה", ובהזדמנות אחרת אמר ש"אם המהפכה שנלחמנו עבורה היתה מצליחה, אנחנו היינו הראשונים שהיו נשלחים לכלא".
סביר להניח שזה לא היה משנה לו. בולניו האמין שהספרות היא ייעוד מסוכן שמי שבוחר לעסוק בו נדרש לשלם מחיר פוליטי יקר. אחד מסיפוריו הקצרים, "העין", מתחיל במילים הבאות: "מאוריציוס ילבה... תמיד ניסה להימנע מאלימות, אבל אלימות, אלימות אמיתית, היא בלתי נמנעת, לפחות לאלה מאיתנו שנולדו באמריקה הלטינית בשנות החמישים והשישים, והיו בערך בני עשרים בזמן מותו של סלבדור איינדה".
לבולניו היתה משיכה שגבלה באובססיה בכל הקשור לאורח חיים עברייני. הוא בוודאי היה שמח לשמוע שבשנה שעברה אסיר בכלא בהנטסוויל, טקסס, ביקש לערער על ההחלטה של שירות בתי הסוהר של המדינה, שלא אישר לו לקבל עותק של "בלשי הפרא" בנימוק שהספר "יזיק לשיקומו של העבריין".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם