אסון התאומים: "ג'ק וג'יל" מביך
גם מעריציו הגדולים ביותר של אדם סנדלר יודו ש"ג'ק וג'יל" הוא אחד מרגעיו החלשים ביותר, אבל דווקא לא מדובר באסון כפי שהייתם מצפים. בכל זאת, פאצ'ינו שם
ג'ק וג'יל, בימוי: דניס דוגן, ארה''ב 2011
"ג'ק וג'יל" היא קומדיה של אדם סנדלר, וברוב המקרים המשפט הזה הוא המקום שבו הביקורת יכולה להתחיל ולהסתיים. יש אנשים שנהנים מקומדיות של אדם סנדלר, יש כאלה שחושבים שפלוצים זה לא כזה מצחיק, ושום ביקורת לא תעביר אף אחד מקבוצה אחת לשניה. אבל אפילו אם אתם שייכים לקבוצה הראשונה, אתם צריכים לדעת ש"ג'ק וג'יל" הוא הסרט שבו סנדלר הפסיק להתאמץ.
קשה להאמין שהסרט נולד בתור רעיון מבריק במוחו של תסריטאי. סביר יותר להניח שסנדלר היה מחוייב חוזית לנפק עוד סרט השנה, וכבר סגרו משהו עם אל פאצ'ינו וחברת ספנות כלשהי שילמה בוחטה גדולה בשביל תוכן שיווקי לספינת הנופש הענקית שלה. אבל עלילה אין. אז מה עושים? הטריק הכי ישן בספר: אדם סנדלר יתחפש לאישה. כזה עוד לא היה.
סנדלר מגלם את איש המשפחה המשעמם ג'ק וגם את אחותו התאומה המעצבנת והטיפשה ג'יל, שמגיעה להתארח אצל המשפחה ומסרבת לעזוב. ג'יל שייכת לסוג האיומות ביותר: הדביל המושלם שהורס את חיי הגיבור, ושאנחנו בכל זאת אמורים לאהוב כי הוא כזה אנושי, או משהו. דמויות כאלה לעתים קרובות גורמות לי לטוויצ'ים
לא שנאתי את ג'יל, אבל זה רק משום שלא האמנתי לרגע שהיא באמת קיימת. ג'יל לא נראית כמו אישה אמיתית, או לצורך העניין, כמו אישה בכלל: היא נראית כמו אדם סנדלר, עם שמלה ופאה. הוא מדבר בקול גבוה בחצי אוקטבה מהקול הרגיל שלו. אני עושה חיקויים טובים יותר של אישה כשדורכים לי על הרגל. הסרט יודע היטב שהתחפושת של ג'יל לא אמינה בגרוש, ומנסה להפוך את זה לבדיחה: באחת הסצינות מישהו מציץ מתחת לשמלה שלה כדי לוודא מה באמת יש לה שם למטה. ברצינות? זאת הבדיחה שלכם - שגבר שמחופש לאישה נראה כמו גבר? זאת לא בדיחה, זאת פאשלה של מחלקת איפור.
הבדיחות הן הסנדלריות הרגילות - כלומר, פלוצים. המסר הוא הסנדלרי הרגיל - כלומר, משפחה קודמת לכל. הדבר היחיד שבאמת יוצא דופן בסרט הוא התפקיד, המוזר מאוד, של אל פאצ'ינו. סלבריטאים מופיעים בקומדיות בתפקיד עצמם לא מהיום. זאת דרך טובה עבורם להראות שהם אנושיים ולצחוק על התדמית הציבורית של עצמם. ג'וני דפ, למשל, מופיע גם הוא בסרט למשך דקה וחצי בערך, וזה עובד לא רע.
המוזר הוא שהתפקיד של אל פאצ'ינו ב"ג'ק וג'יל" הוא לא הופעת אורח, אלא אחד התפקידים העיקריים בסרט. הוא מוזכר בסצינה הראשונה ומופיע בסצינה האחרונה, וברבות מאלו שבאמצע. לאורך כל הסרט, פאצ'ינו הוא היחיד שבאמת משקיע: בניגוד מוחלט לשני השחקנים הראשיים האחרים, אדם סנדלר ואדם סנדלר, הוא בא לעבוד. וזה משונה, כאילו הצניחו שחקן אופי לתוך הצגת חנוכה בגן ילדים.
"ג'ק וג'יל" הושמץ באופן כל כך קיצוני, שכשהגעתי לסרט ציפיתי לאסון. האסון הזה לא קרה. לא, זה לא סרט טוב. נדמה לי שאפילו מעריצים מושבעים של סנדלר יודו שזה אחד מהסרטים החלשים שלו, ובמשך דקות ארוכות הקהל באולם שבו נכחתי - לא מבקרים גבהי מצח, אלא אנשים שידעו בדיוק לאיזה סרט הם מגיעים - ישב בדממה מביכה. אבל הוא גם לא קטסטרופה, ולא מבשר את קץ התרבות כפי שאנחנו מכירים אותה. סתם קומדיה מטופשת שאף אחד לא השקיע בה מאמץ. לעזאזל איתך, סנדלר, אתה לא יכול אפילו להיות גרוע כמו שצריך?
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם